סיפר צבי יהודה כץ: כשהייתי נער לפני בר-מצווה, הביא אותי
מו"ר אבי לפני הרב זצוק"ל לקבל ברכה. אנחנו, שגרנו בשכונה של הרב,
ידענו כי הזמן הטוב לקבל ברכות הוא בשבת, כשהרב חוזר מהתפילה. באותה שעה היו
מלווים אותו עשרות אנשים, והרב היה משיב לכולם תוך כדי הליכה מבית הכנסת לביתו.
בשעה זו הביא אותי מו"ר אבי לפני הרב ואמר לו: הבן הזה יהיה בעוד חודש
בר-מצווה. הרב עצר ממהלכו, וביחד אתו עצרו עוד חמישים איש שליוו אותו, הסתכל עלי
במבט של חיבה ואמר לי: אתה ממשפחת כהנים. תגיד לי, האם כשהכהנים היו עובדים בבית
המקדש הם היו עובדים עם תפילין או לא?
נדהמתי ממש, כי זה היה בדיוק הנושא של הדרשה שהכנתי לבר המצווה. זה נושא נדיר,
שרוב חתני בר המצווה לא מדברים עליו. אבל זה היה בדיוק הנושא שלי, ועל כן מיד
השבתי לשאלתו. הרב המשיך לשאול, ולשמחתי הרבה ידעתי להשיב תשובה לכל שאלה. אחרי
כל זה, הרב בירך אותי בשמחה רבה על בר המצווה ועל הכהונה שלי.
מיותר לספר כי השיחה הזאת עם הרב נתנה לי ביטחון רב לומר את הדרשה שהכנתי לפני
הקהל הגדול, שהרי כבר נבחנתי על-ידי הרב אליהו וידעתי.
עד היום אני לא יודע אם הייתה זו רוח הקודש של הרב, שידע מה הכנתי, או שזו
הפקחות המפורסמת שלו, שכיוון שידע שההורים שלי מחנכים אותנו יום-יום לתודעת בית
המקדש ולכהונה שלנו, שיער שזה יהיה נושא השיחה שלי. פעם אני נוטה לכאן ופעם
לכאן, וייתכן שמשולבים בסיפור הזה שני הדברים גם יחד.
