סיפרה טליה שושן מירושלים: הלידות שלי היו קשות כל כך, שהייתי מתפללת לקב"ה שגם אם אני אלך מהעולם לפחות שהילד יהיה בריא ויחיה. באחד ההריונות אמרתי לבעלי שאני לא יולדת בלי ברכה מהרב אליהו זצ"ל. כאילו שזה תלוי בי.
בעלי הלך לבקש מהרב אליהו שיתפלל עלינו ללידה קלה, והרב חיכה לשעת פתיחת ההיכל שכתוב עליה שהיא עת רצון ששערי שמים נפתחים בה. הרב התפלל, ובאופן מאוד מוזר הוא ביקש מבעלי, המכונה "יוסף הרקדן", שיצטרף אליו בתפילה עם ריקוד. זה אומנם דבר שבעלי עושה פעמים רבות, אבל לא בעת פתיחת ההיכל. וכך הרב מתפלל ואומר לבעלי להמשיך לרקוד, ושניהם מתפללים כל אחד בדרכו, והרב מאריך בכך עד שבירך שהלידה תעבור בשלום.
אני חושבת שאף אחד מעולם לא ראה תפילה כזאת על לידה, גם המקורבים ביותר לרב, אבל כנראה הרב ראה מה שאנחנו לא ראינו, והבנו רק אחרי מעשה. כאשר הגענו לבית החולים הרגשתי לחרדתי שבכל ציר העובר מאבד את הדופק. בבוקר הגיעה רופאה מומחית ואמרה לי שאני צריכה שמירה צמודה, הצוות הרפואי הבין שכנראה חבל הטבור כרוך מסביב לצוואר העובר. הם החליטו לנקוט פעולה מסוימת, על מנת שחבל הטבור ישתחרר ואוכל ללדת בבטחה.
בזמן שהם עשו את הפעולה הנדרשת, הפסיק לפתע הדופק של העובר. התחלתי לצעוק ולהגיד: הקב"ה, הרב הבטיח לי. הרב, אתה הבטחת לי. ועדיין – אין דופק.
הזעיקו אלי את כל המומחים והבהילו אותי לניתוח חירום, ובמשך כל הזמן הזה לא הפסקתי לבכות. אלה היו דקות ספורות, אבל נדמו לי כנצח. כשהגענו לחדר הניתוח עדיין לא היה דופק, מלבד פעם אחת, שאז כולם צעקו שהעובר עוד חי. הם החלו בניתוח, אבל רק כעבור זמן רב הצליחו להוציא אותו מהרחם.
מה שנגלה לעיני הצוות הרפואי היה מלחיץ – חבל הטבור היה כרוך מסביב לרגלו ומסביב לצווארו. הם אמרו שאף פעם הם לא ראו קשירה מסובכת עד כדי כך. לאחר שנולד, לקח זמן עד שהתחיל לבכות. היה שקט, ואני צועקת ובוכה, מזכירה שמות צדיקים ואת שם הרב זצ"ל ואומרת לו שהוא הבטיח. בזמן הזה הלכה גיסתי לבקש שוב ברכה מהרב, וב"ה התינוק החל לבכות והיום הוא בריא ושלם.
