מספר אלעד מורנו: היום אני נשוי ואב לילדים, אבל יש דברים שלא שוכחים כל החיים למרות שהם קרו לנו בילדות. אחד מהם היה ביום הולדתי בגיל שש או שבע. אבי רצה שאקבל ביום הזה ברכה מהרב זצוק"ל, ולקח אותי לסיום מסכת בביתו של הרב בקריית משה.
אחרי הברכה ישבו האנשים סביב הרב ולמדו ממנו את סיום אותה המסכת. אני כמובן לא הבנתי את מה שהם למדו, זה לא הפריע לי, ישבתי ביניהם עם כתר על הראש וכדרכם של ילדים אכלתי חטיפים תוך שאני מרעיש.
אנשים סביבי ניסו לרמוז לי להיות בשקט, אבל הרב אליהו אמר להם: תניחו לו, הוא ילד, היום יום ההולדת שלו. זו השמחה שלו. אנשים חשבו שלא שמעתי, אבל שמעתי גם שמעתי גם את מה שהם אמרו וגם את מה שהרב אמר. הרבה אירועים שעברו עלי שכחתי, אבל את האירוע הזה ואת היחס הזה כנראה לא אשכח לעולם. על זה נאמר "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי פרק יב יט).
