מספרת אסתר כהן: כשש או שבע שנים לפני שהרב זצ"ל הלך לבית עולמו, הייתי לפני לידה וחששתי מאוד. ככל שהלידה התקרבה, הפחדים שלי הלכו וגדלו. מכיוון שהתגוררתי אז בצפון, והיה לי קשה להגיע במצבי לירושלים, חברתי פנתה אל הרב זצ"ל בשמי בבקשה שיברך אותי, וב"ה בזכות הברכה הגעתי אל הלידה רגועה וילדתי בן בריא ושלם.
חזרנו הביתה, אבל למרות שעל פניו לא הייתה סיבה לכך, התינוק הקטן כמעט ולא ישן. לא היו לי לא יום ולא לילה, והדבר הפך להיות קשה מנשוא, שכן ב"ה היו עוד ילדים בבית. בשלב מסוים הרגשתי שהכוחות פשוט עוזבים אותי. כל כך עוזבים אותי, עד שאני מאבדת חלילה את השפיות. בצר לי התחלתי להתפלל ולבכות: "אלוקים, בבקשה שהילד יירדם, אני רוצה לישון. אין לי כוח, אני מותשת". בכיתי כך דקות ארוכות, ותוך כדי הבכי שלי התינוק נרדם, ושנינו ישנו שינה שלווה וארוכה בפעם הראשונה מאז הלידה.
למחרת בצהריים התקשרה חברתי, שדרכה קיבלתי את הברכה מהרב זצ"ל, ושאלה: מה שלומך?? את בסדר? הרגשתי שזאת לא סתם התעניינות בשלומי, שכן קולה מלא דאגה. שאלתי מדוע היא שואלת, והיא השיבה: קרה משהו מוזר… העוזר של הרב התקשר הבוקר ואמר שהרב מבקש לדעת מה שלומך.
ההלם שלי היה גדול. שכן מלבד אותה ברכה שהרב ברך אותי לפני הלידה, מעולם לא זכיתי להיות אצלו. כאמור, אני גרה בצפון ומעולם לא פגשתי אותו. לא הבנתי איך ייתכן שהרב הרגיש את המצוקה שלי מהלילה הקודם וזכיתי לברכתו בפעם השנייה. מה שבטוח הוא, שהברכות היו טובות, ובעיקר מרגיעות. יהי זכרו ברוך.
