סיפור על הרב מרדכי אליהו

מתוך הספר אביהם של ישראל חלק תשיעי

שליית הפתח נעלמה

סיפרה
טל: 16 שנים עברו מאז ועדיין אני זוכרת את מגע המצעים הנקיים שפרשתי באותו ערב
על המיטה, מנערת את שמיכת הפוך ומיישרת אותה, והפרחים שעליה נמתחים תחת כף ידי.
האור העמום של מנורות הלילה עושה הרגשה של בית, הכול נראה כל כך שליו, נעים
ונינוח.

הערב יורד על דירתנו, דירת זוג צעיר במצפה רמון.
רק לפני כמה שעות שבנו מאולטרסאונד הפותח את השבוע ה-32 של ההריון הראשון.
ההורים עודכנו בפרטי הבדיקה התקינה של הנכד הראשון משני הצדדים, ומה נוכל עוד
לבקש? ארבע לפנות בוקר ואני מתעוררת מתוך שינה עמוקה, חולמת שאני שוחה בתוך
בריכה של דם, מאלצת את העיניים להיפקח, קמה מהר מהמיטה, המצעים הפרחוניים מכוסים
בכתם אדום אדום. זעקה של שבר בוקעת מתוכי. בעלי מזעיק אמבולנס, אני שוכבת במיטה
וממתינה להם שיגיעו. עיניים בוהות בתקרה, ידיים מלטפות את הבטן. "רק תעשה
שהכול יהיה בסדר", אני לוחשת לריבונו של עולם. האמבולנס מתמהמה, הנהג מתקשה
למצוא את הבניין, ובעלי נאלץ להשאיר אותי לבד, יורד במדרגות מהר כדי להראות להם
בדיוק היכן חונים ואיך עולים. את הכניסה לרכב הגדול אינני זוכרת. רק את המילה
"סורוקה" שמתנגנת לי בראש כמו נעימה מסרט אימה. לא שם תכננתי ללדת את
הלידה הטבעית שכל כך רציתי.

הדרך לבית החולים ארוכה ארוכה,
ותקרת האמבולנס סוגרת עלי. בכל פעם ששואלים אותי אם אני בסדר, אני מחניקה את
הבכי עמוק יותר, ורק לוחשת לתינוקי שהכול יהיה בסדר, מקווה שאאמין בזה גם אני.
בבית החולים המולה סביבנו, מתמחים ומתמחות, כולם נדחפים, רוצים להשתתף באירוע
הדימום המסעיר את הצוות המתלמד. אלף פעמים נשאלתי את אותן שאלות: באיזה שבוע את?
קרה משהו מיוחד לפני שהדימום התחיל? אני רוצה לצעוק שלא קרה כלום, כלום, הכול היה
שליו כל כך. מי בכלל דמיין שזה השקט שלפני הסערה? אבל אני בת 22, מבוישת מאוד
וחרדה עוד יותר, מהנהנת תשובות ומקווה לטוב.

רופאה צעירה
נוספת מגיעה לבדוק אותי, מניחה את מכשיר האולטרסאונד. "הנה העובר
שלך", היא מראה לי על הצג. "כן, יש דופק והוא חי", היא אומרת
בארשת חשיבות, ואני בולעת נשימה עמוקה. ברוך השם. "הנה שליית הפתח שלך, עוד
מעט נכניס אותך לניתוח הקיסרי".

קיסרי? העולם מסתובב
סביבי, ענק ובוהק כמו מנורת הפלורסנט שמעל ראשי. אני מעזה ומבקשת "תוכלו
בבקשה להמתין עד שנשאל את הרב שלנו?". היא מסתכלת עלי וחורצת: "כרגע
הדימום נחלש, אז ניתן לכם זמן". אנחנו מביטים בשעון, עוד מעט נץ החמה.
"תתקשר ללופס", אני מבקשת מבעלי בעיניים כלות. "אל תשכח להעביר
את שמותינו לתפילה", אני לוחשת, נאחזת בשרידים של תקווה שעוד נותרו בי אחרי
גזר הדין. הבוקר עולה והחדר ריק מאדם. בעלי נכנס ומוסר: "הרב אמר שהכול
בסדר, שתלדי בזמן בלידה טבעית ושנלך הביתה". אני מביטה בו המומה. איך נסביר
את זה לצוות הרפואי? בינתיים מעבירים אותי למחלקת נשים. סבב אחיות מתחיל.
"זאת פלצטה פריוויה", הן מצביעות לעברי, מעדכנות זו את זו, מדברות מעל
ראשי. ראש המחלקה, פרופסור מכובד, נכנס לחדר. אנחנו מבקשים בדיקת אולטרסאונד
נוספת, בעקבות תשובתו של הרב. מסבירים שאולי התרחיש שונה משחשבו. "גברת, את
לא מבינה כנראה משהו, את עומדת להישאר כאן עד הדימום הבא, ואז נבצע ניתוח קיסרי.
את בשמירת הריון עכשיו, העובר שלך בסכנת חיים בגלל שליית פתח, זה לא מצב
שמשתנה", פסק הרופא ויצא מהחדר. לקראת הצהריים מגיעים ההורים לבקר. כולם
מביטים בי במבט נכמר. "אולי תעשו לה עוד אולטרסאונד? אולי משהו השתנה
בינתיים?", אמי מבקשת מהאחיות שנכנסות מדי פעם לבדוק מה קורה, וננזפת שוב
על התעוזה להאמין שמשהו שונה באבחנת הרופאים. חמותי מוציאה מתוך תיק גדול כריות,
רדיו דיסק ושלל אמצעים להעביר את הזמן, והמחשבה על שהות ארוכה בבית החולים
מדכדכת אותי מאוד.

השבת כמעט פורשת את כנפיה הרחומות על
בית החולים סורוקה, אפילו תכונת בית החולים אינה משבשת את ההרגשה שעוד מעט מתקדש
היום. אנחנו מתכוננים לשבת בבית החולים, רק שנינו כאן, והתינוק שעדיין בבטן.
אסרו עלי לקום מהמיטה, לזוז, להתהלך, וארוחת השבת מוגשת על מגש בית החולים
בחמגשיות מגמ"ח אהובה, מפעל חסד של צדיקים כדי שנאכל בכל זאת אוכל של בית.

אנחנו מדברים על תשובתו הנסתרת של הרב ועל התקווה המגולמת
בה, אבל בבית החולים אנחנו והעתיד לוט בערפל. ביום ראשון בבוקר מגיע ראש המחלקה
כדי לבדוק אותי. שוב אנו מבקשים בדיקת אולטרסאונד, ושוב הוא חוזר וחורץ גורלות,
אבל תחנונינו כנראה בכל זאת הציתו בו ספק, ואני נשלחת לבדיקה נוספת בכיסא
גלגלים, שמא אזוז ואסכן את העובר. חדר האולטרסאונד אפלולי ומבעד לצלון הלבן
חודרים רסיסים של אור. הבדיקה מתחילה וטכנאית האולטרסאונד המיומנת מכווצת את
גבותיה ומביטה שוב ושוב בדפים שנשלחו איתי. "מה אמרו שיש לך?" היא
שואלת בריכוז. "שליית פתח", אני עונה לה. "אני לא רואה את
זה", היא אומרת וקוראת לטכנאית נוספת לוודא כי אכן השליה לא מתעתעת בנו.
הסיכום החלטי ודפים חדשים עם תשובה מרנינה, מפתיעה ומשמחת מודפסים אחר כבוד.
אנחנו שבים לחדר במחלקת נשים, מצפים לבשר לפרופסור שמביט בדפים, מנופף בהם
ומרעים בקולו: "זה לא ייתכן!". ומחזיר אותנו, הפעם ללא כיסא גלגלים,
לבדיקה נוספת. טכנאית האולטרסאונד מחייכת בשובבות כשאנחנו חוזרים לחדר הבדיקה.
"הוא לא מאמין לי?", היא צוחקת, והפעם מודדת, מסמנת ומדפיסה תמונות
ושולחת אותנו עם הוכחות חותכות על קיומה של שליה במיקום תקין לחלוטין שאינו מסכן
חיי עובר ואינו מצריך שמירת הריון ואשפוז.

שעה קלה אחר כך
אנחנו משתחררים מבית החולים, ובדרכנו הביתה שולחים שוב שאלה לרב זצ"ל, האם
כדאי לנו להישאר בקרבת בית חולים כהמלצתם העיקשת של הרופאים. מצפה רמון הרחוקה
לא מאפשרת קרבה למרכז רפואי למקרים בהולים. "אם זו שאלתכם, כנראה שאין לכם
ביטחון בתשובתו של הצדיק", אומרים לנו השליחים הטובים. ואנחנו עונים פה
אחד: "בוודאי שיש לנו", ושבים למצפה רמון הרחוקה.

חודשיים חולפים בנחת ובן נולד לנו בעיתו ובזמנו, בתום תשעה
חודשי הריון מלאים, בלידה טבעית. בזכות ברכתו של הרב זצ"ל, היינו רגועים,
סמוכים ובטוחים שדבר לא יקרה וב"ה, תפילותינו נענו והכול הסתדר לטובה.

יש לכם שאלה?
כתבו לנו!

סיפורים נוספים:

 ואז אמר הרב לרופא: "חטאתי, עוויתי ופשעתי שלמדתי תורה ולא הלכתי לרופא מוקדם יותר". 
לא נבהלתי מהקושי, וביחד עם לימודי הפסיכיאטריה הייתי לומד כל שבוע את דף פרשת השבוע של הרב אליהו, תוך שאני מחפש במילונים פירוש של כל מילה ומילה ושואל את חברי על משמעות הדברים שהרב היה...
סיפרה טליה שושן מירושלים: הלידות שלי היו קשות כל כך, שהייתי מתפללת לקב"ה שגם אם אני אלך מהעולם לפחות שהילד יהיה בריא ויחיה. באחד ההריונות אמרתי לבעלי שאני לא יולדת בלי ברכה מהרב אליהו זצ"ל....
אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן להוציא מפיו פסק הלכה שיוצא מתוך הנחה שהמשיח לא יבוא עד תשעה באב, והוא יהיה יום אבל.  מי אמר לך שתשעה באב לא יהיה יום של שמחה?...
הרב נהג לספר על דודו רבי יהודה צדקה זצ"ל על ויכוח של קשישים בבית אבות אם עברו בכביששבע או שמונה מכוניות... בזכות אותו ויכוח נוסד שיעור תורה באותו מקום
בתחילת ההריון על אחד מילדינו התגלה ממצא מדאיג, ואשתי ביקשה שנלך לרב זצ"ל לקבל ברכה. הגענו אל הרב, ויחד איתו היה הרב מוצפי זצ"ל. הרב שמע את הסיפור ואמר: לכו לרופא נוסף שיבדוק. הרב מוצפי...