סיפור על הרב מרדכי אליהו

מתוך הספר אביהם של ישראל חלק תשיעי

שערים של סכנה

סיפר הרב בני מכלוף, לשעבר רב פיקוד צפון ורב פיקוד מרכז: במהלך שירותי הגעתי אל הרב אליהו זצ"ל עם האלוף מוטי אלמוז, עם מפות של יהודה ושומרון, עם שערים שנקראים שערים חקלאיים, ששם הפלסטינים צריכים לעבור מהכפרים שלהם שנמצאים בצד החסום של הגדר לשדות שנמצאים בצד השני של הגדר.

הרב הסתכל ואמר למוטי אלמוז: את השער הזה אתם יכולים לפתוח, את השער הזה אתם לא יכולים לפתוח, זו סכנה גדולה. כך הוא סימן על המפה את כל השערים שאפשר ואי אפשר לפתוח. מוטי אלמוז הסתכל על הרב בפליאה, מאיפה הוא יודע איזה שער מסוכן ואיזה לא? אבל אחר כך, כשבאנו עם המפות למפקדה הראשית, התברר שהרב צדק. כמעט את כל השערים שהרב סימן, הצבא איתר כשערים מסוכנים ולא פתח אותם אלא בשמירה מרובה.

אחד השערים שהרב אמר לא לפתוח נפתח בתחילה על ידי הצבא, ואחר כך נזרקו ממנו בקבוקי תבערה רבים על רכבים של צה"ל והצבא סגר אותו.

הסיבה שהרב אמר לפתוח או לסגור שערים הייתה הלכתית. כל השערים היו נפתחים במנגנוני גרמא דרך מכון צומת, כדי שלא יחללו שבת. אבל המשמעות של הדברים הייתה ביטחונית והצילה חיים של רבים. עד היום אני לא שוכח את ההלם של האלוף אלמוז כשהוא נוכח בדיוק של דברי הרב אליהו.

יש לכם שאלה?
כתבו לנו!

סיפורים נוספים:

 א"כ הענין עצמו מדבר על כך שהמוצא את הגביע הוא זה ש "שתל" אותו באמתחת בנימין, הרי לנו איפוא המקור שהמוצא בעצמו הוא זה ששם את פתיתי החמץ... 
 הוא הניח את ידיו על ראשי, עצם את עיניו בכוונה, ולאחר כחצי דקה ''הדף'' אותי קלות ואמר: "חתן!" כבר למחרת בבוקר התקשר אלי אחד הרבנים שלי מ''מכון מאיר'', הרב מלכא, ונתן לי את הטלפון של...
 הרב השיב לי שביום ראשון הוא נמצא בבית הדין. הוא לא יוכל להיות בהלוויה, אבל הוא יבוא לנחם בבית האבלים. 
 האחד זה הרב מנחם בורשטיין, שהקים את מכון פוע"ה, שדואג שירדו נשמות לעולם, והשני הוא הרב אליהו שוסהיים, שהקים את "אגודת אפרת", שדואג שהנשמות לא יעלו חזרה. 
 מרן הרב זצ"ל היה כל כך קדוש וזהיר, וכנראה אי אפשר היה להזכיר בעבודה על אודותיו מישהו שאין בו קדושה ויראת שמים. 
כשראה את ההדסים שהבאתי לו, חיוך גדול היה מתפשט על פניו והן נעשו מאירות עוד יותר מהרגיל. הרב שמח בהם מאוד. והגם שידעתי שאני מביא את ההדסים לרב, תמיד דאגתי שיהיו אתי עוד כמה וכמה...
 רַבִּי אַבָּא אָמַר, חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךִָ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָ' (משלי ט)". 
ז. כָּל חוֹב שֶׁהִגִּיעַ זְמַן פִּרְעוֹנוֹ לִפְנֵי סוֹף הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית – בָּטֵל בְּסוֹף הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לִפְנֵי תְּחִלַּת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית, אָמְנָם אִם זְמַן פִּרְעוֹן הַחוֹב הוּא בַּשָּׁנָה הַשְּׁמִינִית אוֹ אַחַר כָּךְ – אֵינוֹ בָּטֵל בְּסוֹף הַשְּׁבִיעִית....
 וכן בשיחה אפ' לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או דבר הגורם לעבודתו ית'... כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביאו לעבודת...
הגמרא אומרת שאסור לרב שלא ללמד את מי שרוצה ללמוד. וכך בגמרא: "אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנא' למס מרעהו חסד רב נחמן בר...
 כשהרבנית חזרה לאחר כמה דקות לשאול מה לעשות, כי לוחצים עליה, הרב ענה: "האנשים ששלחו מכתבים מחכים כבר זמן רב מאוד לתשובות.