סיפר
הרב משה ברכה, צלם השיעור "קול צופייך": הרב זצ"ל היה הסנדק של
בני. כשנולד בני הבא אחריו ידעתי שהרב לא יאות לשבת שוב סנדק, כיוון שנהג לא
לשמש כסנדק פעמיים אצל אותה משפחה, ולכן ביקשתי מהרב שיברך את ברכות הברית עם
כוונות.
באותה תקופה למדתי בעצמי כוונות, ולכן הרב ביקש
שדווקא אני אברך את הברכות. הרגשתי שזאת יוהרה, כי יהיו שם רבנים גדולים, אבל
הרב אמר שזאת אינה יוהרה והוא רוצה שאני אברך עם כוונות. ניסיתי שוב לומר שאולי
זה טורח ציבור, אך הרב השיב: אתה לא מחייב אף אחד, מי שרוצה ללכת יכול ללכת.
היה לי שבוע להתארגן, אספתי כל מיני חוברות וספרים של
כוונות הברכות בברית המילה והבאתי לרב שיחליט מאיזה ספר לברך. הרב עבר על הספרים
בזה אחר זה ואמר שהם בסדר, אבל כאשר הגיע לספר הרביעי הוא אמר לי: מהספר הזה אל
תברך.
שאלתי למה, הרי המחבר תלמיד חכם, והרב השיב ואמר:
תסתכל בהקדמה. אני לא יודע איך הרב הספיק לקרוא את ההקדמה בשתי דקות, אבל אכן
בהקדמה כותב המחבר שכל מי שיברך מספר אחר הוא טועה, והאמת נמצאת רק בספר שלו.
ולכן לשיטתו רק מי שיתחבר לדברים שכתב ידע שהוא בכיוון הנכון.
הרב אמר שזאת הטעות הכי גדולה של המחבר, והוא בטוח שבספר
ישנן עוד הרבה טעויות. הרב הסביר ואמר: ישנן הרבה שיטות, ואי אפשר לפסול שיטה
אחרת. ברור שיש שרלטנים שלא צריך ללמוד מהם, אבל כשיש שיטות שונות, זה בסדר. הרב
היה מכבד כל אחד בשיטה שלו ומעולם לא פסל מי שנוהג בשיטה אחרת משלו. אולי לכן
דווקא ממנו זכיתי ללמוד את הדרך המיוחדת הזאת.
