סיפר
הרב רפאל יצחק הרקם, ממלבורן שבאוסטרליה: בשנת התשנ"ג הגעתי לישראל,
והזמינו אותי לסעודות השבת וחג סוכות אצל הרב זצ"ל.
אני נוהג מנהגי חב"ד לפיהם לא נוהגים לישון בסוכה בלילות בגלל אורות גדולים
שיש בסוכה. מרן הרב אליהו מהדר מאוד לישון בסוכה אפילו שנת ארעי. כל רגע שיש לו
הוא יושב ולומד ואף מקבל אנשים לשאלות בסוכה.
לא ידעתי איך
לנהוג בביתו של הרב אליהו. אם אשן בסוכה – הרי שלא נהגתי כמנהגי חב"ד. אם
לא אשן בסוכה – אולי אפגע במארח שלי, הרב אליהו. אבל לא נדרש לי זמן רב מדי
להרהר בשאלה כבדה זו, כי הרב בעצמו פנה אלי באמצע הארוחה בסוכה במרפסת הבית
ואמר: אני יודע שאתה נוהג על פי מנהגי חב"ד, והם לא ישנים בסוכה. יש לנו
סוכה בחניה. אתה יכול לנוח בסוכה הזאת עד השעה שתרצה לישון.
הלכתי ללמוד קצת בסוכה הזאת, ונראה שלא חלף זמן רב ונרדמתי
על השולחן. כשהתעוררתי גיליתי שהשעה היא 04:30 בבוקר, ולא ידעתי איפה יש מים
קרובים שאוכל ליטול ידיים.
בעוד אני מהרהר בשאלה הזאת,
והנה דפיקה על דלת הסוכה. אמרתי שאפשר להיכנס, וגיליתי מולי את הרב בכבודו
ובעצמו, מביא לי קערה ונטלה עם מים לנטילת ידיים. איך הוא ידע שהתעוררתי? איך
הוא הספיק לרדת שתי קומות לסוכה מהבית שלו? ובעיקר – איך גדול הדור מביא מים
לקטן כמוני? ידעתי כמה גדולה רוח הקודש שלו, אבל עד לאותו רגע לא שיערתי כמה
גדולה הכנסת האורחים שלו, שהיא בעיני לא פחות מופלאה.
