סיפרה הרבנית רחלי בזק, נכדת הרב: להיכנס לבית של סבא וסבתא היה כאילו נכנסים להיכל קודש מלא אהבה בדיוק ברגע שבו מוציאים את ספר התורה. תחושה של הוד והדר בנפש. לא משנה באיזה גיל הייתי, תמיד חשתי כך. הקטע המלחיץ היה מגיע כאשר ספר התורה מכין לך חביתה. לזה אף פעם לא הצלחתי להתרגל.
חוויה חזקה שחקוקה לי באיברים היא כאשר כילדה כבת שבע ליוויתי את סבא זצ"ל לאירוע גדול באצטדיון עמוס משתתפים. כאשר סבא נכנס לאולם, כולם עמדו על הרגליים ושרו "ימים על ימי מלך תוסיף". האולם רעד מעוצמת השירה. אני הלכתי בצמוד לסבא ובעצם חצצתי בין הקהל לבינו. לעולם לא אשכח את התחושה החזקה שעברה עלי. מצד אחד גאווה שזהו סבא שלי, ומצד שני – מהצד שלו – שקט. פשוט שקט של ענווה. כאילו השירה מכוונת לאדם אחר או לה', והוא במקרה עובר שם. זה לא נגע בו, אפילו לא כסיכה.
ילד וילדה מרגישים בלי מסכים את המבוגר שעומד צמוד להם, אי אפשר לעבוד עליהם. ואני הרגשתי אז באופן מוחשי את השקט והטוהר העוצמתיים שהגיעו מכיוונו של סבא. כמו תחושת הנקיות של שלג שיורד לפנות בוקר בירושלים.
