סיפור על הרב מרדכי אליהו

מתוך הספר אביהם של ישראל חלק תשיעי

שקט של ענווה

סיפרה
הרבנית רחלי בזק, נכדת הרב: להיכנס לבית של סבא וסבתא היה כאילו נכנסים להיכל
קודש מלא אהבה בדיוק ברגע שבו מוציאים את ספר התורה. תחושה של הוד והדר בנפש. לא
משנה באיזה גיל הייתי, תמיד חשתי כך. הקטע המלחיץ היה מגיע כאשר ספר התורה מכין
לך חביתה. לזה אף פעם לא הצלחתי להתרגל.

חוויה חזקה שחקוקה
לי באיברים היא כאשר כילדה כבת שבע ליוויתי את סבא זצ"ל לאירוע גדול
באצטדיון עמוס משתתפים. כאשר סבא נכנס לאולם, כולם עמדו על הרגליים ושרו
"ימים על ימי מלך תוסיף". האולם רעד מעוצמת השירה. אני הלכתי בצמוד
לסבא ובעצם חצצתי בין הקהל לבינו. לעולם לא אשכח את התחושה החזקה שעברה עלי. מצד
אחד גאווה שזהו סבא שלי, ומצד שני – מהצד שלו – שקט. פשוט שקט של ענווה. כאילו
השירה מכוונת לאדם אחר או לה', והוא במקרה עובר שם. זה לא נגע בו, אפילו לא
כסיכה.

ילד וילדה מרגישים בלי מסכים את המבוגר שעומד צמוד
להם, אי אפשר לעבוד עליהם. ואני הרגשתי אז באופן מוחשי את השקט והטוהר העוצמתיים
שהגיעו מכיוונו של סבא. כמו תחושת הנקיות של שלג שיורד לפנות בוקר בירושלים.

יש לכם שאלה?
כתבו לנו!

סיפורים נוספים:

השעה הייתה 23:00 בלילה, אבל למרות השעה המאוחרת התקשרנו לרב זצ"ל, והוא אמר שתי מילים: "ברכה והצלחה". נראה שברכת הרב עשתה את שלה, כי לא עברו 10 דקות מרגע תחילת הניתוח, והרופאים בישרו לנו שבאורח...
ממשיך ומספר ר' שאול קוקה: פעם הגיעה אישה לציון ועל ידיה היו כפפות. כיוון שהיה קיץ ולא קר, התפלאתי על כך, במיוחד כשניסתה להדליק נרות והתקשתה לעשות כן עם הכפפות. הצעתי לה שתוריד את הכפפות...
במסילת ישרים (פרק יט) כותב הרמח"ל כי חסידות היא לעשות חסד עם אחרים: וְהִנֵּה גְמִילוּת חֲסָדִים הוּא עִקָּר גָּדוֹל לֶחָסִיד, כִּי חֲסִידוּת עַצְמוֹ נִגְזָר מֵחֶסֶד, וְאָמְרוּ זַ"ל (אבות א), "עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, וְאֶחָד...
עד היום הצעקה של הרב מהדהדת לי באוזניים. הרב הרים את קולו ואמר: ייאוש? אין ייאוש בעולם כלל. תתפללי מנחה ותתחתני!
לאישה הזאת יש חתול, וכבר כמה ימים שהוא לא אוכל. היא חוששת שהוא עלול למות, והיא באה לשאול מה לעשות לו.
הנה, כמה ימים לפני היום הגדול, אחרי מאמצים רבים ופניות חוזרות ונשנות לבעלי האולם, התברר לי למגינת לבי שהם לא יוכלו לספק את הכיבוד, ואני אנא אני בא...