מספר יוסף נחום: הסיפור הזה קרה ביום השלישי אחרי פטירת הרב
זצ"ל. אני גר בנצרת עילית ומשתדל להיות פעיל בגרעין התורני בנצרת, להרבות
תורה כמצות הרב אליהו זצ"ל ששלח תלמידים להרבות תורה ברחבי הארץ.
לא הספקתי להגיע להלוויה, ולכן מאוד רציתי להיות בציון של הרב, למרות שעדיין
לא הוכנה המצבה. להתפלל שם, בין השאר גם על הזיווג שלי. נסעתי באוטובוס מעפולה
לירושלים, וביקשתי מהנהג שיעצור לי בצומת סחרוב, כדי שאוכל ללכת משם ברגל לציון
של הרב שנמצא בהר המנוחות. הנהג הסביר לי שאין תחנה במקום הזה, אין שם גם
שוליים, לכן אצטרך לרדת במקום אחר ולחזור באוטובוס או ברגל את כל הדרך חזרה.
החלטתי לנצל את הזמן "בלכתך בדרך", והייתי שקוע בלימוד בספר כשהאוטובוס
החל להתעייף בעליות לירושלים. במקום כלשהו האוטובוס נעצר מרוב עייפות וחום,
ואני, שהייתי שקוע בלימודי, לא שמתי לב איפה נעצרנו. רק אחרי כמה דקות הרמתי את
ראשי וראיתי שאנחנו נמצאים חמישה מטרים לפני גינות סחרוב, המקום שבו ביקשתי
לרדת.
ניגשתי לנהג ושאלתי: האם אני יכול לרדת? הוא אמר: "בוודאי", והתנצל
על כך שהאוטובוס נתקע בגלל שהיום יום חם והיו עליות וכו'. ירדתי, תוך כדי שאני
אומר לעצמי: הרי בדיוק במקום הזה אני ביקשתי לרדת והנהג אמר שאי-אפשר. מיד אחר
כך חשבתי לעצמי: אולי כל התקלה הזאת של האוטובוס היא בגלל שאני הולך לציון של
הרב אליהו זצ"ל, שמורגל בניסים?
תוך כדי הליכתי המשכתי במחשבתי: אם כך, איזו הצדקה יש לכך שאני מרוויח וכולם
סובלים? הייתי עדיין קרוב מאוד לאוטובוס, ובכל זאת רצתי אליו מהר, להגיד לנהג
שיניע וייסע לדרכו. התקדמתי אליו, נפנפתי לו וסימנתי לו שיניע את האוטובוס
וייסע, וראיתי שזה בדיוק מה שהוא עושה – מניע את האוטובוס ונוסע.
שלא תבינו לא נכון, אני לא איזה צדיק או משהו כזה. סתם בחור שלומד קצת תורה
ומשתדל לעשות את מה שהרב אליהו מלמד אותנו, במיוחד בכל מה שקשור להפצת התורה
וכו'. ובכל זאת – "תא חזי כמה תקיף חיליה דאילנא".