האר"י
ז"ל כותב: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם נעשה כך אין נפשו
יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתודה הוידוי ומפרט
חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי
עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה
יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות
עבודתו נמאסת לפניו. וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה,
בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות, וכמו שאמרו בגמרא מההוא דהוה
קבדח טובא כו' ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאד".
ודבר זה הוא תיקון גדול, כי יש אנשים שרוצים להיות טובים ולחזור בתשובה, אבל
הגיעו למצב של תשובה מתוך צער ועצבות וחיפוש תמידי אחרי חטאים. מרן הרב אליהו
זצוק"ל היה משתדל להוציא את האנשים מתוך תפילה של עצבות לתפילה של שמחה.
פעם באה אישה שלא היו לה ילדים לקבל מהרב זצ"ל ברכה
לזרע של קיימא. אמר לה הרב: בשנה הבאה יהיה לך בן. שאלה האישה: מה אני צריכה
לתקן? אמר לה הרב: את לא צריכה לתקן כלום. האישה הייתה נבוכה, היא שמעה שלעיתים
הרב אומר לאנשים לעשות תיקון כלשהו, והיא יודעת על עצמה שהיא צריכה לתקן כמה
וכמה דברים.
היא הסתכלה מוטרדת על הרב, אבל הרב חייך ואמר:
תשמחי, אין לך מה לתקן, הכול בסדר, בשנה הבאה יהיה לך בן. וכך היה.