שנה אחת, סמוך לראש השנה, אמי המנוחה שברה את רגלה והתארחה אצלי בבית. שאלתי את כבוד הרב זצ"ל מה אעשה בעניין שופר בעבור אמי, והרב השיב לי: אל תדאג.
ואם הרב אומר לא לדאוג, אני לא דואג.
ביום ראש השנה לאחר התפילה התכוונתי ללוות את כבוד הרב לביתו, אך הרב אמר לי: בוא נלך אליך הביתה. כבוד הרב עלה לביתי, ובאותה תקופה עדיין לא הייתה מעלית בבניין, והוא נצרך לעלות עד לקומה האחרונה ברגל. הוא תקע בשופר בעבור אמי ורק לאחר מכן, מלא שמחה, עזב והלך. (שלום קנוניאן, נהג הוותיקין של הרב)
