בתקופה מסוימת נהגנו לארח בביתנו אישה שהיו לה בנים במושב. בערב
ראש השנה היא הביאה לנו דבש שעשו הבנים שלה, אבל הדבש היה עכור. אולי לא סיננו
אותו. האמת היא שהדבש הזה לא מצא חן בעיני, הרגשתי שאני לא מסוגל לאכול ממנו,
אבל לא רציתי לזרוק לפח דבש יקר ערך, משום בל תשחית.
בבוקרו של ראש השנה נטלתי עמי את צנצנת הדבש לבית הכנסת. בסיום התפילה ניגשתי
לרב זצ"ל ושאלתי אותו האם מותר לאכול דבש כזה, שאין לו הכשר. הרב הסתכל על
הדבש והסתכל עלי, ואז השיב לי תשובה שהפתיעה אותי מאוד: מותר לאכול, אם אתה
מסוגל לאכול דבש כזה.
הרגשתי שהרב מבין ללבי לגמרי. הוא הרגיש שאני איסטניסט, ולכן לא השיב לי תשובה
על ההכשר בלבד, אלא פטר אותי מלאכול את הדבש, אע"פ שהוא מותר באכילה.