סיפר בני יעקובי: לאחר שמרן הרב זצ"ל השתחרר מאשפוז ארוך בבית
החולים, התקיימה הכנסת ספר תורה שיצאה מביתו ברחוב כנפי נשרים. הבית היה עמוס
מפה לפה, נדמה היה כי אפילו סיכה לא תיכנס בחלל הסלון. איכשהו נדחקנו בין ההמון.

 
הרב המיוסר ישב מעבר לשולחן רחב, עטור בבגדי מלכותו. פניו הנאצלות חייכו לכל
משתתף, גופו הדואב ישוב היה על כיסא גלגלים ארור, אך בת השחוק שעל פניו השכיחה
את הכאב העצום שנוצר.
 
מילות הפיוט "אשורר שירה לכבוד התורה", יצאו מפיו הקדוש של הרב,
כשכל הקהל מצטרף לשירה בשאגות מרקיעות שחקים, אשרי מי שממית עצמו עליה. כאשר אחד
החזנים שנכח במקום שר את הבית הידוע "ניתנה לנו ביד רוענו, משה רבנו, בחיר
האומה", הוא הצביע על בחיר האומה של דורנו ועיני כולם דמעו. משה רבנו של
הדור, מדוכא בייסורים למען עם ישראל כולו.
 
לקראת סיום כתיבת האותיות האחרונות שנכתבו ע"י מרן הרב במאמץ עילאי,
התבקש ציבור הגברים לעזוב את המקום בכדי לאפשר לרבנית הצדיקה לברך את נשות
ישראל. "אינני מברכת בפני גברים", הודיעה הרבנית, וכל הגברים עזבו בלב
כבד.
 
העזתי והסתתרתי בירכתי הבית, אט אט התפזר ההמון וניתן היה לגשת אל השולחן
מאחוריו ישב הרב. לא להתקרב לרב! התחננו עוזריו, כל צינון קל עלול להדביק אותו
חלילה. צעיר הייתי וחפץ לאחוז בשיפולי גלימתו של צדיק הדור. ניגשתי, הושטתי את
ידי ברעדה אל מעבר לשולחן הרחב שהפריד בין הרב לקהל. התרגשתי כשראיתי איך למרות
הקושי והכאב, הרב התאמץ, קירב את כף ידו לכף ידי ולחץ אותה בחום, תוך עיניים
עצומות.
 
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הרב. זו הצוואה של הרב אלי, הארת פנים ושמחה
לכבודה של תורה גם בגוף נשבר.