פעם ביקשתי להביא תלמידים מתלמוד תורה בלוד לרב אליהו זצ"ל לקבל ברכה. אמרו לנו שאין אפשרות, כי היומן של הרב מלא. אבל לא רצינו לוותר על הברכה של הרב וניסינו להגיע עם התלמידים ישירות לביתו של הרב. בשעה 17:00 הגיעו הילדים ודפקו על דלת ביתו של הרב. אנחנו לא העזנו לבוא בלי הזמנה, ולכן נשארנו בחנייה.
הרבנית שתחיה, שפתחה את הדלת, ראתה עשרות ילדים בגיל חמש עומדים בפתח ביתה, בלי הורים ומורים. היא עמדה מחייכת ושאלה: "מה אתם רוצים?", והם ענו במקהלה: "רוצים ברכה!".
"איפה ההורים שלכם?"
"למטה, בחנייה".
היא כנראה נהנתה מהרעיון, ואמרה להם שיש לרב כעת שידור ברדיו, ואי-אפשר להפסיק אותו באמצע. אך בעוד רבע שעה הוא יסיים את השידור, והם יעלו שוב ביחד עם ההורים.
רבע שעה מאוחר יותר היינו כולנו מסביב לרב, שישב בסלון ביתו. הילדים ישבו על הספות והשטיח. אנחנו עמדנו סביבם. זה היה מחזה מדהים. הרב בחן את התלמידים בפרקי אבות, משנה אחרי משנה. לא ויתר על שום משנה. אם תלמיד לא זכר משהו, הוא עזר לו להשלים את המשפט. אם הרב שכח תלמיד אחד, הרבנית מייד החזירה אותו, שלא יוותר על שום תלמיד.
ישבנו שם כארבעים-וחמש דקות, סביב הרב, עד שהגיע המזכיר ואמר שצריך ללכת להתפלל מנחה. אבל הרב אמר לו שהתלמידים יותר חשובים, הם צמאים לתורה. כך ישב הרב והמשיך במבחן עד שהגיע ממש סוף הזמן שאפשר להתפלל, והלך ברגע האחרון למנחה.
זה היה היחס של הרב לתלמידים. ילדים בגיל של גן חובה.
(הרב איתן שנרב, גרעין תורני לוד)
