בשנת תשמ"ד התלוויתי לרב למסע התעוררות בדרום: נתיבות שדרות ואופקים. מסע שנקבע זמן רב לפני כן ותואם עם לשכת הראשון-לציון ועם כל הגורמים. ברחבי הערים הללו נתלו מודעות המזמינות את הציבור הרחב לשמוע את דרשתו של הרב. מלבד הרב והנהג, היה ברכב גם הרב יהודה מוצפי הי"ו. הגענו בשעה היעודה לנתיבות, ולמרבה הפלא אולם בית העם סגור ומסוגר!
בעודנו מסתכלים ימינה ושמאלה, אולי יש פתח אחר, נתקלו עיננו במודעות ענק האומרות כי השיעור בטל! הרב חזר למכונית, ואנו חיפשנו מי שיודע להסביר את פשר העניין. לתדהמתנו לא היה גבול כאשר גילינו שאנשים לא מוסמכים העבירו קול והדפיסו מודעות כי הרב חולה ולא יוכל להגיע.
כעס וזעם מילא אותנו, המלווים. היה זה הרב שהרגיע: "אני רואה בזה מעשה שמים ולא מעשה אדם". המשכנו לשדרות, ושם אירע אותו סיפור. הרב לא ויתר ואמר שנמשיך גם לאופקים, אולי לשם ידם הרעה לא הגיעה, אולי מחכים לנו אנשים שהתפנו מעסקיהם ובאו ללמוד תורה. "איך אוכל למעול בתפקידי?", שאל הרב, ושמעתי אותו ממלמל: "נפשי כעפר לכל תהיה, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".
כאשר הגענו לאופקים פנינו לבית העם, והמחזה חזר על עצמו. בפתח קיבל אותנו השומר בתדהמה: "הרי הודיעו שהשיעור בטל!". עוד אנחנו מדברים, והנה אישה אחת אצה רצה לבית העם. היא רוצה ללמוד תורה! מייד אמר הרב לשומר: תפתח את השער ונלמד את האישה הזאת.
האולם הגדול היה ריק, ורק אישה אחת מאנשי המקום ישבה בו. הזמנתי גם את השומר להצטרף. הרב דיבר בהתלהבות ומסר את השיעור מתחילתו ועד סופו, כפי שהכין. נדהמתי ונפעמתי מההתנהגות האצילית של הרב. לימים סיפר לי גיסי, הרב רן בן משה, כי פגש אדם שחזר בתשובה וסיפר לו בהתלהבות שהמניע לחזרתו בתשובה הייתה התנהגותו של הרב באותו ערב באופקים. אם הרב היה מוכן לדבר בפני אישה אחת, כנראה שיש משהו בתורה הזאת, משהו של אמת!
(הרב שלמה בן אליהו, רב מטה אשר)
