כאשר הייתי עדיין בחור ישיבה בישיבת מעלות הביאו פעם את חכם אליהו זצ"ל לחנוך כמה מקוואות בישובים חילוניים באיזור. בגלל שמדובר היה ביישובים חילוניים ביקשו מאיתנו, בחורי הישיבה, לבוא ולהיות הקהל בחנוכת המקוואות וגם לקבל את פני הרב בשירה ובכבוד.
כך נדדנו מיישוב אחד לשני, קצת לפני שהגיע הרב, ובכל מקום היינו הקהל, שרנו ורקדנו יחד עם הציבור המקומי שהגיע. חכם אליהו, כמובן, שם לב כבר ביישוב השלישי שבעצם מדובר באותם האנשים. ראיתי אותו מתכופף למזכירו, הרב זעפרני, מצביע עלינו ושואל שאלה בחיוך. הרב זעפרני השיב וניכר היה ברב שהתשובה שעשעה אותו מאוד. הוא חייך אלינו והיה מבודח מהעניין במשך דקות ארוכות. כך המשכנו מיישוב ליישוב. אני זוכר שבתור בחור ישיבה צעיר הדבר עשה עלי רושם גדול, לראות פתאום גדול דור שיודע לחייך, זה היה חידוש גדול. אפשר לחיות ולחייך ולהיות גדול דור!
אולם היה בזה יותר מכך. הרב יכול היה לתרץ לעצמו שמדובר בכבוד תורה, שבעצם זה הגיוני שיסעו איתו מלווים ממקום למקום. אולם הוא התייחס לכבוד בשעשוע, בחיוך ובאווירה קלילה. הוא אפילו לא טרח להגיד: "לא צריך, תחזרו לישיבה…" או משהו מעין זה, אלא פשוט חייך והגיב לכבוד בקלילות גדולה.
(הרב יניב חניא)
