כשהבת שלי הייתה כבת שלוש לערך, היא נכנסה למטבח, משכה מטאטא שנשען על השיש ועמו נמשך חוט של קומקום ובו מים רותחים. המים הרותחים נשפכו עליה, כשלגופה הייתה כתונת דקה בלבד. זה היה אסון. בבית החולים אמרו שזו כווייה בדרגה שנייה. כווייה אחת גדולה מהצוואר ועד לרגליים.
הרופאים אמרו שזה ייקח הרבה זמן. זה מסוכן והם לא ישחררו אותה עד שהיא תהיה נקייה לגמרי. "קח נשימה ארוכה, כי זה ייקח זמן וצריך הרבה סבלנות".
כשבועיים אחרי שהבת התאשפזה, בליל שבת, הלכתי להתפלל ב"היכל יעקב", בית הכנסת של הרב זצ"ל. לאחר התפילה כולם ניגשו לומר לרב שבת שלום, וניגשתי גם אני לשאול משהו על האשפוז של הילדה. האם להעביר אותה להדסה? הרב אמר לי: "לעבור להדסה? בשביל מה? היא כבר יוצאת!". "הרב", אמרתי לו, "הרופאים אומרים שלושה שבועות!". אך הרב בשלו: "מה פתאום, היא כבר יוצאת!".
כמה ימים אחר כך, ביום שני בבוקר, אחרי שחזרתי עם הבת מסיבוב על כיסא הגלגלים במחלקה שבה אושפזה בבית החולים, מצאתי מכתב על המיטה שלה. הרופאים עשו ביקור, ומכיוון שלא מצאו אותנו – השאירו לנו את המכתב על המיטה. פתחתי, ולהפתעתי גיליתי "מכתב שחרור". פניתי אל האחיות ואמרתי: "סליחה, יש פה טעות, זה לא אנחנו". האחיות הפנו אותי לרופאה הראשית. פניתי אל הרופאה הראשית עם המכתב: "זו טעות", טענתי בפניה, "הילדה עדיין חבושה מכף הרגל ועד לצוואר"! "הייתה לנו ישיבת צוות של כל הרופאים אתמול בלילה, ועל-פי מעקב שערכנו ראינו שאתם מאוד מסורים לילדה, סטריליים ונקיים, על כן אנחנו סומכים עליכם ואתם יכולים לצאת".
הייתי בהלם, בשוק מוחלט. לא הייתה סיבה הגיונית למה ירצו להיפטר מאתנו. זה לא שהיה חוסר מקום, להפך, היו חדרים חצי ריקים. לקחתי את הילדה ואת מכתב השחרור, ופניתי ישר אל ביתו של הרב זצ"ל. סיפרתי לרבנית על הברכה ועל התוצאה. היא ניגשה אל הרב ואמרה לו: "איך אתה עושה דבר כזה? זה לא אחראי!". אמר לה הרב "מה את רוצה ממני? זה הרופאים! הנה, החליטו", הצביע הרב על המכתב, "הוציאו אותה!".
המשכנו את הטיפול בבית, ובאמת זה היה טוב גם לנו וגם לילדה. היא התרפאה כליל, ולא נשאר שום זכר לכווייה הקשה. שום כתם, כאילו לא הייתה כווייה בכלל!
(הרב אהרון שאלתיאל, עורך "קול צופייך".)
