הרב אליהו זצ"ל מעולם לא שכח שעיסוקו המרכזי הוא בסופו של דבר אנשים, יחידים.
מספרים על ראשית דרכו כדיין, עת ישב בבית הדין בבאר שבע, אז עיר קטנה ומרוחקת שבית הדין שלה משרת את העיירות שסביבה. באותן שנים ישבה בעיירות אוכלוסיה גדולה של עולים חדשים ממרוקו ותוניס. בצאתו מאולם הדיונים הבחין הרב באישה בשנות השלושים לחייה, עולה ממרוקו, שיושבת ובידה ספר תהילים. יום אחר יום ראה אותה הרב יושבת ומתפללת. כעבור שלושה שבועות ביקש הדיין הצעיר לשאול אותה לפשר מעשיה. האישה סיפרה שנישאה לנהג מונית במרוקו, ושבוע אחרי החתונה הוא יצא לנסיעה לעיר מרוחקת ולא חזר. חקירתה העלתה שהוא עבר תאונה אך לא נמצאה גופה. לאחר שבית הדין בקזבלנקה לא התיר לה להינשא, מחוסר עדים, החליטה לעלות לבית דין בישראל ולבקש כאן היתר להינשא.
הרב שמע את הסיפור ומיד נסע במונית לבבא סאלי זצ"ל בנתיבות. "אחי, הבבא חאקי, מכיר את כולם במרוקו" אמר להם הבבא סאלי, והרב נסע לרמלה כדי לשאול את אחיו של הבבא סאלי האם הוא מכיר את האנשים המדוברים.
"שני קברנים היו בעיר הזאת", אמר לו הבבא חאקי, "שניהם עלו לארץ, אחד גר בדימונה והשני בקרית אתא". המשיך מו"ר הרב ונסע לדימונה על מנת למצוא את אותו קברן. כשהגיע לכתובת שנמסרה לו מצא מודעת אבל על דלת הכניסה, ממנה הוא למד שהאיש שהוא מחפש כל כך, האיש שיכול להתיר את האשה מעגינותה, נפטר ממש עכשיו, והצלתה של האשה העגונה התרחקה. בכל זאת נכנס הרב לבית המשפחה, חיכה לתפילת מנחה, ובין מנחה לערבית דיבר דברי תורה וסיפר את הסיפור שהביא אותו לשם. קם אחד השומעים על רגליו ואמר: "אני הוא הקברן השני של אותה עיר, באתי מקריית-אתא כדי לנחם את משפחת חברי". מיד גבה ממנו מו"ר הרב עדות שסייעה להתיר את עגינותה של אותה האישה.
נכון שהספרים מלאים סיפורי מופתים על רבנים, אבל ה'מופת' הזה לא היה מתחולל אלמלא הרב היה שם לב שמחוץ לבית הדין יושבת אישה עצובה ומתפללת.
(אבישי עברי)
