פעם בא הרב אליהו זצ"ל לבית הכנסת ליוצאי עירק ברמת-גן לחזק את הקהל בדברי תורה. בתוך דבריו הזכיר דברים אותם ייחס לעזרא הסופר.
זקן אחד, שהיה נוכח באותה דרשה, שם לב שהדברים שאמר הרב בדרשתו לא נאמרו במקור על-ידי עזרא הסופר, כי אם על-ידי נחום הנביא, והפריע לו הדבר מאוד. כשהרב ירד מהבמה, ניגש אליו אותו זקן ופתח בדברים: "חכם, מחילה…". "בבקשה", השיב לו הרב. והזקן המשיך: "כבודו הביא בדבריו את דברי עזרא הסופר, אך הם מיוחסים לנחום הנביא. צריך לתקן". הרב לא היסס, מייד עלה לבמה ואמר: "מה שאמרתי לכם בשם עזרא הסופר – טעות בידי. נמצא פה תלמיד חכם זקן שתיקן אותי ואמר לי שמדובר בנחום הנביא. הריני מתקן את עצמי".
את הסיפור הזה סיפר לי מו"ר אבי, שהיה רבהּ של אותה קהילה והיה נוכח במקום. "תראה מה זה ענווה!" אמר לי מו"ר אבי כשסיים לספר את הסיפור, "כך בפשטות, עלה הרב לבמה ותיקן את עצמו. בלי גאווה ומבלי להחצין את ענוותנותו, פשוט בחיוך". כששמעתי את הדברים, לקחתי משם לימוד גדול לחיים שלי, לראות עין בעין את קיום דברי המשנה במסכת אבות שאומרת כי שבעה דברי מעלה בחכם (פרק ה ז) ואחד מהם הוא "מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת".
(בנו של הרב חבה, רמת-גן)
