גרנו בכפר-דרום שבגוש-קטיף והיינו מקורבים מאוד אל הרב אליהו זצ"ל. כל שאלה וכל ברכה היינו מפנים אליו, ותמונתו הייתה תלויה בביתנו תמיד. פעם נפל קאסם בביתנו, כל הקרוואן שגרנו בו נפגע ואנחנו יצאנו בשלום. רגע לפני שהקאסם נפל יצא בעלי מהחדר שבו נפל הטיל וכך נפגענו רק ברכוש ולא בנפש. יש לנו תמונות של הקרוואן המרוסק, שכל מה שהיה בו התרסק חוץ מהתמונה של הרב שהייתה תלויה על הקיר ולא נפגעה כלל, כאילו הוא עומד שם לשמור עלינו.
גם כשגרנו בגוש-קטיף וגם לאחר הגירוש משם, ניסיתי, ללא הצלחה, להרות וביקשתי על כך כמה וכמה פעמים ברכות מהרב. יום אחד התבשרתי כי בחסדי ה' זכיתי בהיריון, והגעתי אל בית הרב אליהו, לבקש ברכה על ההיריון שיעלה יפה. באתי אל הרב בלי תיאום ולא יכולתי להיכנס אליו. אמרו לי שהוא אמור לצאת מהבית, ואולי אוכל לפגוש אותו בדרך.
עמדתי בחוץ, והנה כעבור כמה דקות הרב יצא מהבית, וניכר היה שהוא ממהר ולא יכול להתעכב. למרות זאת כשהוא ראה אותי מחלון הרכב, הוא עצר, פתח את החלון ואמר לי לא לדאוג כי ההיריון יעלה יפה. קיבלתי את הברכה בשמחה. הרב כבר נסע, ואני תמהה פתאום: מניין לו שאני בהיריון? הרי לא הספקתי לומר לו כלום. כל כך הרבה שנים אני מבקשת ממנו ברכה על היריון, והנה פתאום הברכה הזו. מניין לו?
(שרה ונתנאל עמיחי, אבני איתן)
