שלוש שנים וחצי הילד שלנו לא דיבר. הוא גדל והבין כל מה שאמרנו לו, אבל לא פתח את פיו להוציא אפילו לא מילה אחת. זה כמובן הדאיג אותנו כהורים והלכנו לכל מיני רופאים מומחים, אך תשועה אין. מיותר להסביר כמה כואב להורים לראות את הילד שלהם כאילם לא יפתח פיו. לא ידענו מתי תיפתר הבעיה. ואולי לעולם לא תיפתר?
כך הגענו יום אחד אל הרב אליהו זצ"ל לבקש ממנו ברכה על הילד. הוא הסתכל על הילד, חייך ואמר לי: "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך". כמובן שהוא אמר את הפסוק שלם, ואמר לי: אתה תראה ברכה מהר.
כמה מהר? לא ידעתי, אבל זה היה הרבה יותר ממה שחשבתי. מייד אחרי שיצאנו מבית הרב בני התחיל לדבר. לא הספקנו לצאת מהבניין שהרב גר בו, והילד דיבר ודיבר כל כך הרבה דברים שהוא אצר בתוכו. זה היה ממש מדהים. עד היום אנחנו לא נרגעים מהסיפור הזה.
יש פסוק בספר ישעיה (סה כד): "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע". מזה לומדים שיש תפילות שנשמעות לפני הצרה, ויש שנשמעות מייד אחרי שמתפללים. אנחנו יודעים על הרבה אנשים שנושעו מייד אחרי הברכה של הרב. אבל כשזה קורה לנו ממש, זה כל כך מחזק. ראינו איך אלוקים היה אוהב את הברכות שלו ומייד מקיים אותן.
בכל פעם שילד שלנו פותח את פיו לדבר, אנחנו זוכרים את הסיפור הזה. אנחנו יודעים שיש עוד כמה אנשים שהרב אמר לילדים שלהם את הפסוק הזה והם נרפאו. אבל עוד סיפורים לא מעמעמים את הנס שלנו.
אנחנו יודעים שבשביל רוב ההורים טבעי ופשוט שהילד שלהם מדבר, הם לא רואים בזה איזה נס גדול שצריך להודות עליו. אבל אנחנו, שעברנו כמה שנים של צער ועוגמת נפש ותפילה גדולה, מבינים שזה לא מובן מאליו ומודים לה' על הנס הזה יום-יום.
(אפרים צ'ונה, ירושלים)
