כשהייתי צעיר הייתי הולך עם שיער ארוך ומכנסיים קצרים. גופיה במקום חולצה ועגילים פה ושם. ההורים שלי כל כך התביישו במראה שלי, אבל מה הם היו יכולים לעשות? הייתי בגיל של מרידה ועשיתי את זה עם כל ההידורים.
מה שהחזיר אותי אל הקב"ה היה הרב אליהו זצ"ל. בכל פעם שהרב היה חוזר מבית הכנסת בשבת, עם עשרות מלווים סביבו, הוא היה אומר לי שבת שלום במאור פנים מיוחד. מטבע הדברים הלבוש שלי לא היה הלבוש של כל המלווים של הרב. אבל הרב אף פעם לא הראה לי איזה קפידא או משהו דומה.
אני זוכר ששבת אחת הרב עזב את כל המלווים, התקרב אלי, לחץ את ידי בחום ואמר לי: 'שבת שלום'. כל כך התביישתי שהרב כל כך מכבד אותי ואני יודע את מקומי. באותו רגע גמלה בליבי החלטה להתחזק, אבל היה לי מאוד קשה להיפרד מהשיער הארוך שלי, שעליו הייתה גאוותי.
התחלתי להתחזק, ללכת עם ציצית ולשמור שבת, אבל הייתי עדיין עם שיערי הארוך. פעם אחת שאלתי את הרב האם זה טוב שיש לי שיער ארוך. והוא השיב לי: "זה לא טוב בשביל בחור. זה מושך דינים על האדם. לך תסתפר". ההחלטיות של הרב גמרה אצלי את כל הספקות. מיד הלכתי לספר ומאז ועד היום אני קשור לרב בכל נימי ליבי ונפשי.
מדי שנה, זמן מה לפני חג הסוכות, היו נערמים בלשכת הרב זצ"ל אתרוגים רבים אין ספור. כל אחד היה מבקש שמו"ר הרב יעיין באתרוגו במבטו האוהב וחד העין, ויאמר כי האתרוג שרכש מהודר הוא, או לפחות כשר. מו"ר הרב היה רואה מאות אתרוגים מדי יום אך למרות זאת לא כהתה עינו והוא זכר כל אתרוג ואתרוג ששזפה עינו, גם אם חזר אליו לאחר מספר ימים. חיבתו של מו"ר הרב לאתרוגים נודעה בסביבה, וכבר בתחילת חודש אלול היה שואל את תלמידיו בחיבה: נו, מתי כבר תבואו אלי עם האתרוגים?. כל כך יקרה וחביבה הייתה בעיניו מצווה זו.
