במסגרת העבודה שלי עם בני-נוער, הבאתי אל הרב זצ"ל בחורה מרחוק שהייתה לה רשימה של בעיות. אמרתי לה מראש: "מה שהרב יגיד לך, תעשי", והכנתי אותה לזה שהרב מדבר בצמצום. היא חשבה שהיא תעשה אצלו שו"ת, היא תשאל והוא יענה, וחוזר חלילה. כך גם אני חשבתי. אבל כשהיא נכנסה, הרב לא אפשר לה לדבר. "ברכה והצלחה", אמר לה וסיים את השיחה.
במשך שבוע הבחורה הזאת סירבה לדבר אתי. "עד שבאתי", היא רטנה כלפיי, "מה ברכה והצלחה?" היא זעמה, "מה הוא יודע?" אמרה מבלי לעשות חשבון. לא יכולתי לשפוט אותה. מלבד העובדה שהיא הייתה במצב קשה מבחינה רוחנית, הטענה שלה גם הייתה נשמעת הגיונית, שכן היא לא הספיקה לשאול את השאלות וגם לא קיבלה תשובות.
אחרי שבוע היא התקשרה אלי. "אני רוצה לבקש ממך סליחה", היא אמרה. אמרתי לה שאני לא הרב אליהו, והיא לא צריכה לבקש ממני סליחה. "רציתי לבקש ממך סליחה שכעסתי עליך", היא אמרה שוב והוסיפה: "כל הדברים שהיו ברשימה שהבאתי לרב בשבוע שעבר – הכול נפתר!". אז הבנתי גם אני שהרב לא מסנן אף אחת, הוא אומר את מה שצריך ואף לא מילה אחת יותר מזה.
(הראל חצרוני, ה"זוּלה" של חצרוני)
