החמורים והבשמים

פעם אחת הזדעזעתי כששמעתי את הרב אומר: אתה חושב שכל הכבוד הזה הוא
בגללי? לא ולא. זה בגלל התורה שאני אומר להם. תראה איזה כבוד יש לתורה!

ידידים לחילוץ כבר בזמנו

והנה מגיעים שני אנשים שעזרו לו לדחוף את המכונית, אחד מבוגר ואחד
צעיר. כשיצא להודות להם על העזרה, ראה שבעצם מי שעזר לו לדחוף את רכבו היו הרב
אליהו זצ"ל והעוזר שלו. 

וירד משה מן ההר אל העם

.
הרב עלה אל הבית, נכנס לסלון ושר ורקד עם כל התלמידים "על בית זה ויושבהו
תהיה ברכת אליהו". אחרי רבע שעה הוא שאל אותי: האם יצאתי ידי חובה? לא
הבנתי את שאלתו. וכי איזו חובה יש כאן? הוא חזר ושאל: האם אשתך שמחה?

ענווה של גדול בישראל

הוא
פנה אליי, הביט בי בעיניו המאירות, חייך ואיחל לי: "שתהיה לך לידה בשעה
קלה". אכן הלידה הזו הייתה הקלה ביותר שחוויתי…

אין כבודו מחול

לפתע
הגיע ברנש חצוף והעיף את המצנפת מעל ראשו של כבוד הרב. אני זוכר היטב את התמונה
הזאת, כיוון שאני, כמו האנשים הרבים שהקיפו את הרב, נמלאנו כעס ואולי גם בושה
גדולה מהמעשה הזה. אבל הרב נשאר שליו כשהיה, והחיוך שעל פניו אף התרחב…

צדיק גוזר

בתחילה
היינו נבוכים, וכי איך נוכיח לילד שדווקא כן לקחנו אותו לרב להתברך? לא ידענו
איך נצא מהמצב הזה, ואיך נחזיר את הילד ללימודיו. אלא שאז נזכרנו באותה תמונה.
הבאנו אותה לילד שייווכח, ולשמחתו לא היה גבול.

הרוצה לא להעליב – יעריב

 הרב נכנס לבית-הכנסת והנה בכותל המזרח יושבים
אותם רבנים חשובים, ואילו הרב שהוציאו עליו מודעות יושב בפינה אחרת של
בית-הכנסת, לבדו, אין איש אתו. ראה הרב כך, הלך וישב ליד אותו רב…

פתקא טבא

הרב
לא שכח, למרות שמהאולפנה הוא יצא להמשך הביקור שלו בחברון. ומן הסתם שאלו אותו
אלפי פעמים את השאלה הזאת.. מה גם שאני בת אולפנה.. אחת מיני אלף.. למרות זאת..
את הפתק הקטן שלי הוא לא זרק.. הוא הכניס אותו לכיס ומצא גם זמן לאחר מכן לשבת
ולכתוב תשובה…

שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה

ממשיך
הרב בן שושן ומספר כי כך עמדו האנשים, כל אחד אמר לאיזו ברכה הוא זקוק ומהי
תפילתו, והרב חיזק את הברכה ואמר "אמן". בכך רצה לומר להם הרב,
שהקב"ה מקשיב לכל פה!

שֵדים ורוח טובה

 לאחר שיצאה הרב הסתכל עלי מחויך ואמר: רבי
יהודה, אתה יכול לפתוח קליניקה. הדברים נאמרו בחיוך, אבל הרגשתי שהוא רוצה לחזק
אותי, שלא ארגיש לא בנוח מכך שהרשיתי לעצמי למלא את מקומו כביכול…