בתקופה שבה הרב זצ"ל למד תורה, והרבנית שתחיה פרנסה את הבית, לא היו להם הרבה אמצעים לקנות כל מה שהם צריכים והרב היה מגיע לקצב בערב שבת, וקונה ממנו רבע עוף. פעם אחת שאל אותו המוכר כמה אנשים הם בבית, והרב אמר שהם זוג עם שני ילדים קטנים. הציע לו המוכר שייקח שני עופות שיהיה לילדים מה לאכול. כאשר הרב התמהמה והמוכר הבין שאין לו במה לשלם, אמר המוכר לרב שייקח עכשיו את העופות וישלם אחר כך.
הרב לקח את העופות והיה רושם לעצמו כמה הוא חייב למוכר. לימים, כשנתמנה לדיין, הפריש הרב מהמשכורות הראשונה שלו את כל הסכום שהוא היה חייב לקצב, סך חמש-מאות לירות, והביא למוכר. הקצב לא רצה לקבל. הוא אמר לרב: נתתי לך את העופות במתנה, בלב שלם, אסור לי לקחת ממך שכר עבורם. אני לא רוצה להפסיד את המצווה. אבל גם הרב לא הסכים לקבל את העופות, שהרי "שונא מתנות יחיה".
כך הגיעו הרב והקצב לרב צדקה הזקן זצ"ל לדין תורה. שמע הרב צדקה את שני הצדדים ופסק להם שהרב ישלם חצי ממחיר העופות. חצי יהיה המצווה של הקצב שרצה לתת את הכול ונאנס ולא אפשרו לו לתת את הכול, והחצי הנותר יהיה התשלום של הרב על העופות כאילו קנה אותם בזול ולא קיבלם בחינם. לקח הקצב את מאתיים-חמישים הלירות, נתן לרב ואמר לו: הכסף הזה הוא מתנה ממני אליך לרגל התמנותך לדיין בישראל.
