כמה ימים קודם חג הפסח התש"ע, בעת שהרב אליהו זצ"ל היה מאושפז בבית החולים, נסעתי לבית הכנסת של הרב למסור דפים לגניזה. פגשתי שם את אסף, העוזר של הרב, והוא ביקש להניח במכוניתי קרטון גדול של עופות שנשארו ממכירת עופות לאברכי הכולל.
אמרתי לו שאין לי מה לעשות עם העופות האלה, ואין לי זמן לטפל בזה כי אני ממהרת למשמרת שלי כאחות בבית החולים "שערי צדק" שבו הרב היה מאושפז. הוא לא ויתר ואמר: תעשי בזה מה שאת רוצה.
תוך כדי נסיעה לבית החולים נזכרתי במשפחה נזקקת, שצריכה מוצרי מזון. מייד נסעתי אליה ומסרתי לבעלת הבית את קרטון העופות לכבוד חג הפסח.
לאחר חצי שנה, במוצאי צום גדליה, הגיעה אותה בעלת-בית לביתי ואמרה לי שהיא באה למסור לי תורה מיוחדת על קרטון העופות שהבאתי לה בערב פסח. היא סיפרה לי כי כמה דקות לפני שהגעתי היא ישבה בביתה ובכתה על כך שהבית נקי לפסח אבל ריק. אין לה אוכל לתת לילדים במשך החג.
היא סיפרה כי היא בכתה על כך שמדי שנה היה הרב אליהו זצ"ל שולח לה לפני החגים כסף או מצרכים לצורך החג, והשנה הוא בבית החולים ואין מי שידאג לה.
עמדתי נדהמת. שאלתי אותה: הרב אליהו היה נותן לך כסף לקנות עופות?
כן, היא ענתה לי. לפני כל חג הוא היה שולח לי עם אחד התלמידים מעטפה עם כסף לצורך החג.
הייתי ממש בהלם. הרי העופות שמסרתי לה הם העופות של הרב. אני הייתי רק שליחה. אני ואסף, ששם לי את העופות בתוך תא המטען של המכונית. שליחים של מצווה.
(שושי תנעמי, אחות ראשית במחלקה לטיפול נמרץ, "שערי צדק")
