פעם הגיעה אל ביתו של הרב זצ"ל אישה, שלא נראתה כשומרת תורה ומצוות. היא סיפרה שהיא חוותה מוות קליני והייתה בעולם העליון, וחשוב לה לתאר מה שהיא ראתה שם. לשם כך היא כתבה ספר וגם ציירה ציורים צבעוניים, וביקשה שאראה לרב ושהרב יאשר שהספר הוא בסדר. כשהסתכלתי על הציורים היא התנדבה להסביר לי: "זה מה שראיתי כשהייתי למעלה…"
הבאתי את הספר לרב, והוא דפדף בו וקרא. כשהוא ראה ציור של מלאכים, ראיתי שזה לא מוצא חן בעיניו, אבל הוא לא אמר דבר. כשהוא הגיע לציור שהאישה ציירה על "אור פני אלוקים חיים" שראתה בעולם העליון, הרב מייד סגר הספר ואמר לי: "תאמר לה שלא מציירים כאלו דברים".
חזרתי לאישה, שחיכתה בפתח הבית בסבלנות מרובה, ואמרתי לה שהרב אומר לא לפרסם ציורים כאלה, אלא לגנוז. לשאלתה, הסברתי שהבעיה העיקרית היא עם הציורים שבהם היא ציירה את אלוקים. ניכר היה שההנחיות של הרב לא היו לרוחה. היא חוותה חוויות מסעירות, והתאמצה כל כך לצייר את מה שהיא ראתה כדי שהדברים ישאירו רושם על הקוראים.
כשפתחתי להראות לה את הציורים שלא מתאימים, ראינו שדפי הציור נתלשים. כל דף ציור שהגענו אליו – פשוט נתלש. כשגמרתי לדפדף, כל דפי הציורים שלא היו ראויים היו בידה. הספר עצמו נשאר בידהּ השנייה.
היא ראתה מה שקרה לספר כשהוא בידיים שלה והחווירה. זה היה מוזר לראות ספר מודבק היטב, ורק דפי הציור שהרב לא רצה נתלשים ממנו.
(אלעזר בן שלמה, מודיעין)
