כשבע שנים לפני פטירתו, נסע הרב זצ"ל לחנוכת בית-ספר יהודי בבודפשט. שעות ספורות לפני הנסיעה נודע לי שבהמשך יגיע הרב גם לעיר פרשבורג, בה ישבו החת"ם סופר, ר' עקיבא איגר ועוד גדולי ישראל, וממנה גורש אבי שיחי' לאושוויץ. שאלתי מהרב רשות להצטרף אליו לנסיעה וזכיתי לחיוך גדול ולתשובה: "מה השאלה?!"
הרב נסע קודם לבודפשט ומשם המשיך לפרשבורג (כיום ברטיסלבה), לקברו של החת"ם סופר. אנו, בתי נעמה (שזכתה להתלוות לרבנית שתחי') ואני, התארגנו במהירות הבזק, סידרנו כרטיסי טיסה והזמנו רכב עם נהג שיסיענו לפרשבורג, נהיגה של חמש שעות בדרך מושלגת.
כשפגשנו את הרב זכינו להתפלל עמו ועם החבורה במקום הקבורה במערה מופלאה שניצלה מהנאצים. נודע לי שהרב היה לאחר לפחות שמונה שעות בדרך, ללא אכילה. מכיוון שהחבורה כולה נסעה ברכב מסחרי גדול, ואילו אנו הגענו עם רכב פרטי נוח ונהג, הצענו לרב שיחזור ברכב שלנו ואנו ניסע באוטובוס הקטן. ציינו בפניו גם שיש לנו אוכל כשר למהדרין מהארץ ואולי ירצה רבנו לטעום משהו, מזונות או פירות שהיו שם. הרב בצדקותו ובענוותנותו סירב לאכול, "כי כולם עוד לא אכלו", והתעקש לנסוע ברכב הנוח-פחות, שבו נוסעים כולם.
כל הפצרותינו שיעבור לרכב כראוי לו, בו יוכל לנוח ולטעום משהו ביחידות, וכן סיפורינו שאנחנו רוצים להיות עם החבורה, לא הועילו. הרב נסע עם כולם ולא אכל דבר עד שהגיע לפראג, שם הזדרז להכין לו במסירות משמשו, הרב חיים סויסה, כמה ירקות ופירות, שאותם טעם הרב אחרי 14 שעות בדרך…
(רמי סדן, דובר הרבנות הראשית לישראל לשעבר ותלמיד הרב)