פעם הגיעו אל הרב מרדכי אליהו זצ"ל שני אנשים לבית הדין והעידו על אישה כאילו עשתה מעשים שבגינם היא אסורה לבעלה. העדים באו לפני בית הדין והדיינים ראו שעדותם חזקה, אי-אפשר להפריך אותה ואין ברירה אלא לאסור אותה על בעלה.
האישה המסכנה באה לפני הרב מרדכי שרעבי זצ"ל וסיפרה לו שהיא עומדת להתגרש מבעלה על לא עוול בכפה בגלל עדות שקר. ראה הרב שרעבי שדבריה דברי אמת וקרא לרב מרדכי אליהו ואמר לו: דע לך שהעדים הם עדי שקר. אמר הרב: אבל אי-אפשר לפסוק על-פי רוח הקודש. מה אעשה? אמר לו הרב שרעבי: דע לך שזו האמת, ואתה תעשה כחוכמתך. אלוקים ניצב בעדת אל והוא יעזור לך.
הרב, שהיה מורגל בסיעתא דשמיא בכל מה שקשור לפסקי-דין ובית הדין, התפלל למחרת כמו שהיה רגיל להתפלל לפני הדיונים בכל בוקר, גם על העניין הזה. כשבאו שני העדים הוציא הרב אחד מהם מהחדר, וכשיצא האחד קם הרב על רגליו וצעק על העד האחר: "איך אתה לא מתבייש לשקר? האם אתה לא מפחד מאלוקים?"
"הוא אמר לי!" אמר העד המפוחד. "זה לא אני".
"אתה לא ראית בעצמך?" שאל הרב.
"לא! לא ראיתי! רק הוא אמר לי להגיד", אמר העד.
ההלכה אומרת שעדות שמיעה היא לא עדות. בוודאי לא כאשר העד שומע את הדברים מזה שאמור להיות העד השני אתו. באותו רגע העדות התבטלה, האישה המסכנה ניצלה וגם הדיינים ניצלו מדין מרומה שכזה.
(הרב ברוך שרגא, אב בית-דין לממונות בירושלים)
