כאמור, הרב זצ"ל היה מקפיד להתפלל תמיד לפני כל דיון כי הוא חש בפועל ממש כי שכינה כנגדו, ש"אלוקים נצב בעדת א-ל" זה לא רק מילים אלא מציאות. הרב סיפר שפעם אחת שאלו אותו דיינים שהיו בבית הדין מהי התפילה שהוא נושא לפני כל דיון. הסביר להם הרב את מחשבתו על "אלוקים ניצב בעדת א-ל". שמעו את דבריו ומשכו בכתפיהם.
אחר כך היה דיון ארוך, הרב אמר דעה אחת והדיינים האחרים חלקו עליו ואמרו דעה שניה. כך נשאר הרב בדעת יחיד, ועל פי ההלכה הלכה נקבעת בדעת הרוב. אמר להם הרב: בוקרא ("מחר" – בערבית), "דינו לבוקר משפט" – בואו נתיישב בדין ונפסוק את הדין למחר. "למה?" תמהו הדיינים. "כי צריך פה עוד עיון" השיב.
למחרת, חזרו שני הדיינים לבית הדין ואמרו שהרהרו בדין והם חוזרים בהם מדעתם ומצטרפים לדעת הרב. הם הסבירו כי הם עיינו שוב בהלכה וראו שפשוט טעו אתמול בדבר כל כך פשוט ולכן הם חוזרים בהם. "מודים דרבנן – היינו שבחייהו".
אחר כך הם שאלו את הרב: איך שמת לב לטעות הזו כבר אתמול, הרי הטעות שלנו הייתה טעות דקה מן הדקה, ואנחנו שנינו לא שמנו לב ואתה שמת לב אתמול?
אמר להם הרב: זה לא ששמתי לב יותר מכם, זה פשוט הכוח של התפילה.
