סיפור על הרב מרדכי אליהו

מתוך הספר אביהם של ישראל חלק רביעי

שמירת הגרביים

 בשנים שלאחר מכן, כשביקרה בארץ, בימות הקיץ החמים, הייתה מצביעה על הגרביים ואומרת לי: "את רואה, הגרביים עדיין שומרות עלי"... 

היה זה לפני כשמונה-עשרה שנים. חנה (שם בדוי) הגיעה מארה"ב לשנת לימודים בארץ. לקראת סוף שנת הלימודים, ניגשה אלי וסיפרה שהיא מתכוונת לחזור לחו"ל להמשך לימודיה האקדמאיים, ובפיה בקשה "קטנה", שאתיר לה להפסיק לגרוב גרביים. הסתכלתי עליה בתמיהה, ושאלתי: וכי אני פוסקת הלכה שאת באה אלי בשאלה שכזו?! הבהרתי לה שמאחר שכל חייה גרבה גרביים מטעמי צניעות, הרי שמדובר בשאלה הלכתית רצינית, והיא צריכה לפנות לרבנו לצורך בירור העניין.

התפלאה התלמידה, ואמרה שמאחר שראתה בנות שלא נוהגות כך, חשבה שזה עניין של מה בכך. הצעתי שנלך יחד לשאול את הרב זצ"ל, אבל היא אמרה שהיא מתביישת וביקשה שאשאל את הרב בשמה. מאחר שחששתי שלא תקבל את החלטת הרב, סיכמנו שהדברים יהיו בבחינת עצה בלבד.

ניגשתי לרב, ולאחר שהצגתי את הרקע החינוכי של חנה, שטחתי את בקשתה. הרב שמע את הדברים, ואמר בסבר פנים רציני: תמשיך לגרוב גרביים. למרות שהדברים נאמרו באופן החלטי, הרהבתי עוז ואמרתי לרב: כבודו יודע שאינני נוהגת להקשות על הרב, אבל נראה לי שלחנה יהיה קשה לקבל את דברי הרב, אולי הרב יכול לתת טעם וסיבה כדי שהדברים יתקבלו על לבה. ואולם הרב השיב בנימה נחרצת: הגרביים ישמרו עליה, ברכה והצלחה!

ברכת הרב הבהירה לי שהשיחה הסתיימה, ואין מקום להבהרות נוספות. יצאתי מביתו קצת נבוכה, משום שלא הבנתי כיצד דברי הרב ישכנעו את חנה להמשיך ולגרוב גרביים.

כאשר פגשתי את חנה, היא ביקשה לדעת מה השיב הרב. הקדמתי ואמרתי שהתשובה לא תהיה קלה עבורה, ואולי לא כדאי בכלל שתשמע את דעתו של הרב. חנה כמובן לא ויתרה, וכשאמרתי לה את תשובתו של הרב היא הגיבה בחריפות והצהירה, שהיא עודנה עומדת על דעתה ואין היא מעוניינת להמשיך במנהגה. לאחר שהייה קצרה היא שאלה: למה אני צריכה להיות יותר "צדיקה" מהחברות שלי? מדוע דווקא אני צריכה להמשיך ולגרוב גרביים?

השבתי לה בכנות, שמאחר ששיערתי שיהיה לה קשה, גם אני ביקשתי מהרב לתת טעם לדבריו, אבל תשובת הרב הייתה, שהגרביים ישמרו עליה. לתדהמתי, חנה פרצה בבכי והבטיחה: "לעולם לא אוריד את הגרביים, לעולם! אעשה כדברי הרב אליהו, לא אוריד את הגרביים". חיבקתי אותה, ולאחר שנרגעה הסבירה לי: "למרות שמשפחתי שומרת שבת, למדתי תמיד בבתי-ספר של גויים. להיות יהודייה שומרת מצוות בבית-ספר שכזה היה מביך בשבילי, במיוחד שהקפדתי על לבוש צנוע. אבל תמיד, כשהיה לי קשה במיוחד, הסתכלתי על הגרביים וידעתי שלא אוותר, ואקפיד על ההלכה. הגרביים פשוט חיזקו אותי". חנה המשיכה ואמרה: "בשנה הבאה אלמד באוניברסיטה שרובה גויים. עכשיו, אחרי דברי הרב, אני יודעת שהגרביים ימשיכו לשמור עלי, שלא ארד ברמתי הרוחנית".

בשנים שלאחר מכן, כשביקרה בארץ, בימות הקיץ החמים, הייתה מצביעה על הגרביים ואומרת לי: "את רואה, הגרביים עדיין שומרות עלי"…

(יסכה בוחניק, מרצה במכללה לבנות, ירושלים)

יש לכם שאלה?
כתבו לנו!

סיפורים נוספים:

 אבל מאז בכל שנה בערב פסח לא היה רק סיום אחד, אלא "טקס סיומים" של ילדי בית הכנסת. מיותר לציין שמאז אני מסיים מסכת בכל שנה, בלי נדר. 
 וכשהדברים היו מתארכים, הוא לא היה מזניח אותנו אלא אומר בנחת: "בוא נתחיל מהתחלה". מתחיל את כל הסוגיה מהגמרא שלב אחרי שלב, ופושט את כל הספקות עד שהדברים היו מחוורים וברורים. 
מייד פנתה הרבנית לבדוק מה רע יש במפה, והנה גילתה שחלק מעיטורי המפה הם צלבים...
 למו"ר אבא היתה היכולת הנדירה הזו להיות גם בעומקה של ההלכה וגם בחושן משפט ובעומק הקבלה. גם עם מתיישבים, גם עם ילדים שמקבלים חומש וגם עם אסירים בכלא, ועם כולם לדבר בגובה הלב והעיניים. 
 הרב עבר על הספר וראה כי אכן רבו בו השגיאות, "לכבודו של המנוח ראוי להגיה את הספר, אולם לעת עתה אין לקרוא בו". 
 והיה מביא את דברי הרמב"ם שכתב כי מי שלא צועק אל ה' בשעה שיש גזרות - הוא אכזרי. כי לפעמים מטרת הצרות לעורר אותנו לתשובה ובאדישותו הוא גורם ליותר צרות. 
כולנו מכירים את הסיפורים על ריבת האתרוגים של הרב אליהו זצ"ל, ריבה שהייתה מחוללת פלאים בקרב נשים עקרות. יש על כך אלפי סיפורים שנמצאים בספרי "אביהם של ישראל", וכמה מהם גם בספר הזה. הסיפור הבא,...
 התחלתי לשיר "אפתח פי ברנה בשיר ונגינה, לכבוד זה נמצא הוא רבי מאיר...", שיר שהיו שרים אצל הרב במוצאי שבת שלפני ההילולא. 
 לפעמים הוא היה מביא אתו סידור של הרש"ש לתפילה והיה מחביא אותו בתוך שקית הטלית. רק באמצע התפילה הוא היה מוציא אותו מתחת לסידור הרגיל, במקומות שהיה חשוב לו, ולא היה יודע מזה שום אדם,...
 עוד אני זוכרת איך בכל בוקר כשעוד היינו ילדים אמא היתה מכינה לרב נעים שיחיה ולרב אליהו זצ"ל ארוחת בוקר כדי שיאכלו, וכשהיתה חוזרת לא היתה מבינה למה הם לא אכלו. 
הרב, שהיה על הבמה ודרש, שמע את הדברים, היסה את הרב לופס ואמר: זה בסדר גמור, הילד יכול להמשיך לשבת. במקום היו עוד אנשים שהחליטו למחות על הדבר ורצו שאפנה את המקום, אבל הרב לא...
 כמה גדולה היתה שמחתו של המלומד בחברתם של גדולי החכמים, בחירי האומה הישראלית אליה משתוקקת נכספת נפשו להימנות...