כאשר הגיע בני הגדול לגיל 3, לפני כ-25 שנים, באתי עם אשתי שתחי' ואבי ז"ל, אל בית הרב זצ"ל כדי לערוך לו "חלאקה". הרב קיבלנו במאור פנים וישב עמנו זמן רב. הרבנית שתחי' הביאה סוכריות ומאוד נהנינו מהביקור. כאשר יצאנו מן הבית אמר לי אבי ז"ל: 'איזה רב עניו!' היתה זו הפעם הראשונה בה פגש אבי ברב זצ"ל.
כעבור שנים ספורות, כאשר נבחר הרב לתפקידו כ"ראשון לציון" והרב הראשי לישראל, שמח אבי ז"ל עד מאוד ואמר: 'כבר באותו ביקור ידעתי שהרב יהיה הרב הראשי'.
חלפו שנים ואבי נסתלק לבית עולמו. ליום השלושים לפטירתו זכיתי להוציא לאור חוברת העוסקת בבנין בית בישראל, כאשר היא מעוטרת במכתב ברכתו של הרב זצ"ל. כאשר הגיעו לידי החוברות מבית הדפוס, הלכתי אל הרב כדי לתת לו את החוברת הראשונה. סיפרתי לו אז על פגישתו הראשונה של אבי עם הרב ועל דבריו אח"כ בעת בחירתו לתפקידו הרם.
סיפר לי הרב זצ"ל על אשר אירע עמו בעת היותו רב צעיר: בעת לכתו בשכונת נחלאות, חלף הרב זצ"ל ליד אחד מבתי הכנסיות והנה שמע קולות מריבה. יצאו אליו שני אנשים ובקשוהו לסייע בידם. האחד מהם היה שמש בית הכנסת ורעהו הגבאי. התברר שבבית הכנסת הותקן אז לוח ובו "שויתי ד' לנגדי תמיד" שהיה מואר במנורה. כאשר נסתיימה התפילה והמתפללים פנו לדרכם, ביקש הגבאי מן השמש שיכבה את המנורה. אולם זה סירב, מפני שאין ברצונו למחוק שם ד'! על כך נסוב הויכוח ביניהם. ענה להם הרב את אשר ענה ושמח על כי אלו מריבותיהם של ישראל.
חלפו שנים רבות והרב נתמנה ל"ראשון לציון" והרב הראשי לישראל, ובמסגרת שיעוריו הגיע לבית כנסת בנחלאות. בתוך שיעורו סיפר לנוכחים את אותו ויכוח לו היה עֵד לפני שנים רבות. לפתע נזדעק זקן אחד וקרא: אתה? אתה הוא זה? כבר אז ידעתי שתהיה רב ראשי!
(הרב זאב נוימן)
