אצל אבא לא היה רגע אחד מבוזבז לשווא. תמיד הוא היה לומד או עונה תשובות לאנשים או כותב, ויחד עם זאת הוא היה מקדיש לנו, הילדים, זמן במאור פנים ולא בתחושה של קוצר רוח. בחופשות הוא היה לוקח אותנו לטיולים, ואני חושב שבטיולים הללו למדנו אהבת תורה יותר מכל זמן אחר. בדרך הוא היה מספר לנו אגדות מחז"ל, מהזוהר ומהמדרשים. הוא היה משתף אותנו בשאלות ששאלו אותו והיה שואל אותנו לדעתנו, מה אנחנו היינו עושים.
כשגדלנו יותר הוא היה משתף אותנו בשאלות הלכתיות ודן אתנו בהן. הוא שמע את דעתנו ואף פעם לא סתר אותה. תמיד היה מחזק את דעתנו ומביא לה סימוכין. ואם היינו אומרים דבר שלא ראוי כלל, הוא היה דן אתנו בלי ביקורת על דברינו עד שאנחנו בעצמנו היינו דוחים אותה ולא הוא.
אבא היה מנצל את הזמן מאוד, ואני הייתי בטוח שכך הם כל ההורים בעולם. כל האבות שבעולם אף פעם לא מבזבזים את הזמן שלהם, אפילו לא לשנייה אחת. אני זוכר את היום שבו הלכתי לבית של חבר בכיתה א' וראיתי את אבא שלו יושב ומתבטל. הסתכלתי עליו בפליאה, לא מבין למה הוא לא לומד תורה, למה הוא לא מנצל כל שנייה לעזור לאנשים. כשהאבא של החבר שלי קלט שאני מסתכל עליו בתדהמה ובהלם, הוא כנראה הבין מה קורה לי ואמר: "לא כל ההורים בעולם הם כמו אבא שלך!" ואני לא הבנתי – למה לא כל ההורים בעולם הם כמוהו?!
(הרב שמואל אליהו, בן הרב(
פרק זריזות
דֶּרֶךְ-מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ
