בימי צעירותו של הרב ז"ל היה בביתו עוני גדול. לא פעם היו הילדים ישנים ללא ארוחת ערב או הולכים ללימודים ללא ארוחת בוקר. הרעב היה אומנם גדול, אבל לא ניכר מבחוץ, אלא למי שעינו חדה, מי שמחפש לעזור לאחרים וחש את כאבם. בימים ההם חי בירושלים יהודי תימני בשם שלמה צדוק, הלוא הוא אבי ז"ל. הייתה לו עגלה ועליה פרימוס, והוא היה מסתובב בחוצות ירושלים ומוכר לעוברים ושבים פיתה עם פלאפל. ראה אבי, רבי שלמה, את מרדכי היתום שהוא רעב ולומד תורה ואין לו במה להשביע רעבונו, והיה קורא לו מדי פעם ואומר לו שנשארו לו פיתות ופלאפל שלא הצליח למכור, שייקח ויאכל במקום שייזרק.
מצווה גוררת מצווה. ראה אבי שהוא יכול להטיב עם ילד אחד, וחשב בלבו: מדוע שלא איטיב גם עם אחרים? אמר למרדכי הצעיר: אם אתה מכיר עוד ילדים שרוצים, אתן גם להם, שכן יש לי די והותר. כך היו מגיעים עם מרדכי הצעיר כמה וכמה ילדים, והם היו באים רעבים ויוצאים שבעים.
כשגדל מרדכי הצעיר והיה לחכם מרדכי, לא שכח את חסדו של אבי, שלמה, והיה מכבדו ומוקירו על עזרתו בימי נעוריו. כל חג היה שולח לו מברכת החג. בכל ערב פסח היה שולח לו חבילה של מצות שהיה הרב אופה במו ידיו בערב פסח אחרי חצות היום. בערב חג הסוכות היה הרב מחפש את האתרוג והלולב הכי מהודרים, מאלה שבאים תחת ידו, והיה שולח לאבי לשמח את לבבו.
כשנפטר אבי, רבי שלמה צדוק, והלכו כולם ללוותו לבית עולמו, ראו המלווים את הראשון-לציון מגיע ללוויה ולא הבינו מדוע. התחיל הרב אליהו להספיד את אבי ובכה, וגדלה תמיהתם. כשסיפר הראשון-לציון הרה"ג מרדכי אליהו את הסיפור הזה, געו כולם בבכייה על הלב הטהור של שלמה צדוק. יהודי שנראה פשוט, וכמה צדקות הולכות לפניו.
(שי צדוק)
