קוראים לי תהילה. כשהייתי ילדה בת שש הלכתי עם אבא והאחים הגדולים שלי לבקר בביתו של הרב אליהו זצ"ל בשושן-פורים. בביתו היו מאות אנשים שבאו לקבל מהרב ברכה. הרב היה מברך ונותן לכל אחד ואחד מהילדים הקטנים דמי כיס.
כשהגיע תורי, קיבלתי ברכה מהרב במאור פנים גדול, הרב הכניס את היד לכיסו כדי להביא לי חמישה שקלים, והנה אזל הכסף. היו שם הרבה ילדים לפניי, וכל הקופה שהייתה לרב נגמרה. התאכזבתי מאד בלבי אבל לא אמרתי דבר.
אחרי שעתיים ראה הרב את אחי, נתן לו עשרה שקלים ואמר לו: "אל תשכח לתת את הכסף הזה לתהילה". זה מאוד ריגש אותי. לא האמנתי שהרב יזכור אותי, במיוחד שבפורים הבית של הרב היה עמוס, ועברו בו מאות ואולי אלפי אנשים, איך הוא זכר אותי?
עשרה השקלים נעלמו כמו שכל כסף נעלם בסוף. אבל היחס נשאר. את זה אני זוכרת תמיד. הוא לימד אותי שאהבת ישראל היא כלפי כל אחד. אפילו ילדה קטנה.
(תהילה בן אליהו)
