כתב הרמח"ל על החסידות, שעיקרה הוא לחשוב כל הזמן על "טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שכל הדור אוכל מפירותיו. וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ – אם יש מי שמגין על דורו כעץ. ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם…
שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל, דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו".
אנשים חושבים שהרב זצ"ל היה מברך ובדרך טבעית הברכה הייתה מתקיימת, אבל רק אנחנו ידענו כמה כוחות נפש וגוף הרב השקיע בתפילותיו ובברכותיו. עד היכן הגיעה מסירות נפשו כאשר הבטיח ישועה, ועד כמה קשה היה לו להגיע לדרגתו: "כצדיק מושל ביראת אלוקים".
לא אחת קרה שהוא היה עייף ומותש עד כלות מיום גדוש בעבודת ה', כאשר הגיעה בקשה דחופה לישועה, אבל הוא לא עשה כל חשבון לעצמו. היינו מקבלים טלפונים באופן קבוע בשעות הקטנות של הלילה וההיענות במאור פנים אמיתית נתנה למבקשינו את התחושה שאצל הרב מדובר בשעת בוקר שלווה ורגועה.
(אשת הרב, הרבנית צביה חנה אליהו תליט"א)
הרב זצ"ל עזר לכולם ולא בדק בציציותיו של איש אם הוא חרדי, דתי או לא. כל אדם שבא אליו להתייעץ, ללמוד או להתברך, קיבל את התשובה שהתאימה לו לפי דעת תורתו של הרב. הוא פשוט לא עשה הבחנות בין אנשים.
מבט חטוף בציבור הענק שהשתתף בהלוויתו של הרב מראה כי אכן אין מכנה משותף מובהק בין תלמידיו, מלבד דרישת תורה ודעת שבקרבם. כתף אל כתף עמדו ודמעו לבושי שחורים ונעולי סנדלים, חובשי מגבעות לצד עוטי חולצות קצרות, כשדמעה בדמעה מתערבבת, אל מול מיטתו של רבם האהוב.
(ר' חיים סויסה, מזכיר הרב)
כמי שקרוב לרב מעל 30 שנה ידעתי שהמציאות בבית הרב היא שיום אחר יום, שעה אחר שעה, עשרות פעמים ביום ואולי אף יותר אנשים מגיעים לשאול שאלות, לקבל עצות או לבקש תפילות וברכות.
(הרב דוד לחיאני, צפת)
