עם זאת, אנו יודעים שיש עניין לספר גם את המופתים. מורנו ורבינו הרב זצ"ל כתב בשנת ה'תשמ"ו, בהסכמה לספר שעוסק בסיפורי צדיקים מרבני ג'רבה שהמספר מקיים 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור' – "כלומר יש להתבונן במעשי האבות ומשם להמשיך את מעשיהם הטובים מדור לדור".
הרב מביא את מה שכתוב בספר מלכים (ב' פרק ח') שביקש המלך מ"גֵחֲזִי, נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע: וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע". פתאום מגיעה האשה שהנס קרה איתה ומספרת את המעשה בעצמה. והסיפור מסופר על ידה ולא על ידי גיחזי. "וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה וַתְּסַפֶּר לוֹ". חז"ל שאלו: האם האשה הזאת הייתה מתחבאת אחרי השער? איך היא מגיעה מיד? גיחזי לא מספיק לספר למלך את הסיפור וכבר היא מגיעה לספר את הסיפור בעצמה למלך? "רבנן אמרי: אפילו בסוף העולם – הסיטה הקב"ה והביאה כדי שלא יספר אותו רשע בשבחו של הקב"ה" (מתוך הסכמת מרן הרב מרדכי אליהו זיע"א, לספר 'מלכי תרשיש' על רבני תוניס, י"ט אלול התשמ"ו).
חשוב שסיפורי הצדיקים יבואו באופן אמיתי ולא חיצוני. לא סיפורי מופתים שאינם מקדמים את האדם לכלום. שהוא יכול להשאר גיחזי למרות שהוא יודע את כל המופתים שעשה אלישע. שהוא יכול להשאר חמדן ורק לספר סיפורים מרתקים ומענינים למלך. להעביר את זמנו. לרתק את עיניו ולשעשע את ילדיו. חשוב שסיפורי הצדיקים יביאו אותנו להיות צדיקים בעצמינו. לגדל ילדים צדיקים לחנך ילדים צדיקים. להיות בעצמינו מאירי פנים. להיות בעצמינו אנשי מידות. להיות בעצמינו בעלי תפילה. בעלי תורה. בעלי יראת שמים. (תהלים נ') "ולרשע אמר אלהים: מה לך לספר חקי?".
