הרבה פעמים זכיתי להתברך על-ידי הרב. גם ההיכרות שלי עם אשתי הייתה בסיוע של הרב, והעצות שלו בנושאים שבינו לבינה הן ברכה גדולה עבורנו. הייתה לו הבנה גם בתורה וגם בהוויות העולם. הבנה בנפש האדם בכלל ובנפש האישה בפרט. ואת ההבנה המושלמת הזאת הוא ניצל לעזור לאנשים, להביא אותם למקומות יותר טובים.
פעם באתי מצפת אל הרב לשאול שאלה. כעבור כמה ימים הוא הגיע לצפת לביקור אצל בנו, הרב של העיר, והוא שלח לקרוא לי. כאשר הגעתי הוא שלף מכיסו עט ואמר לי: לפני כמה ימים היית אצלי ושכחת את העט. קח אותו, הוא שלך.
למרות שהיה מדובר בעט קטן ופשוט, ואולי דווקא בגלל זה, הרגשתי שאני נמצא באחד מרגעי המפגש הגדולים עם האישיות של הרב. ברוגע ובשלווה, בחיוך ובפשטות – זה שלך, אז תיקח. למרות עיסוקיו האין-סופיים והאנשים הרבים שנצרכים לו, הוא זוכר שיש מישהו מצפת ששכח את העט שלו, וזוכר להחזיר לו אותו. "דין פרוטה כדין מאה".
התרגשתי כל כך מהמעמד, שביקשתי ממנו שיכתוב לי באותו העט הקדשה על סידור. שאזכור את הרגע. שיהיה חקוק אצלי. ובאמת, בכל פעם שאני נזכר בעט הזה, אני בוכה. הוא מזכיר לי את הרב ואת חסרונו. את הריחוק שלו מאתנו. חסר לנו מאוד.
(אייל שלי, מנהל המתנ"ס, צפת)
