אי אפשר לכתוב מי היה סבא זצ"ל. כל כך גדול, שאני לא מצליח לקלוט איך בן אנוש יכול להיות כל כך גדול בכל כך הרבה תחומים. בכל תחומי ההלכה: דיני ממונות ודיני ברכות, דיני עגונות והלכות שבת, נידה, כשרות ומצוות התלויות בארץ. ובתחום הקבלה: כוונות התפילות, ספרי האר"י והרש"ש. ומעל הכל או לפני הכל, הוא היה גדול במידות. מימיי לא ראיתי אותו כועס או חסר סבלנות. ומאידך, לעצמו לא היה מוותר אפילו על מילימטר. גם בלילות שהיה הולך לישון בזמן שנותרו לו רק שעתיים לישון, היה קם לותיקין. בכל תחום הוא היה גדול במידה שלא ניתן לתפוס. אכתוב רק את הדברים עמם אני נפגשתי ויכול להעביר הלאה:
סבא היה גדול בתורה במידה שאי אפשר לתאר. ספרייה ענקית יש לסבא. בצעירותי עזרתי לו לסדר את הספרים. מאות ספרים היו לו, והוא ידע מה כתוב בכולם. לעיתים, כשהיינו מתעייפים מסידור הספרים הוא היה תופס ספר ביד, פותח אותו, ומראה לנו כל מיני דברים יפים שהיו כתובים בו.
ממיטת חוליו שאל אותי פעם: 'איזה סוגיה אתה לומד?'. באותו הזמן למדנו סוגיה סבוכה, מחלוקת ראשונים משולשת ומחלוקת אחרונים איך להבין את המחלוקת. אמרתי לו באיזה סוגיה אני נמצא ואז הוא התחיל לפרוט לי בקצרה את כל השיטות. הייתי המום! סוגיה סבוכה בחו"מ שאינה נוגעת ישירות להלכה והוא שלט בכולה. לאחר שגמר לפרוט לי את הסוגיה, נח קצת. כשהתעורר אמר לי להסתכל בחזו"א, שהבין את כל הסוגיה בצורה אחרת.
עמקות נפלאה היתה לו לסבא. הוא ידע לרדת לשורשם של הדברים. הוא ידע לבחון את הדברים גם מצדדים לא צפוים. לא פעם למדתי איתו סוגיה בגמרא או בהלכה. תמיד הוא היה שואל שאלה פשוטה תמימה וישרה שהיתה משאירה אותי בפה פעור. לעיתים השאלה היתה כ"כ פשוטה עד שהיה לוקח לי יום או יומים להבין למה הוא התכוון, ואז כשהייתי מבין הייתי מתמלא התפעלות על צורת החשיבה העמוקה והפשוטה גם יחד.
ולא רק בלימוד הגמרא היה כזה. גם העצות שנתן לאנשים היו עצות ישרות וקולעות. הוא ידע להבין אל ליבו של האדם, לגעת בנקודה המהותית ולומר לו את העצה המתאימה לו ובדרך המתאימה לו, והכל בהבנה וחיוך.
כזה היה סבא, גדול ופשוט, ענק ופשוט. בחביבות ובשמחה שלו ידע להסתיר את עצמו. ידע להסתיר שלא ידעו כולם כמה הוא גדול. פעם בא אליו רב מקובל ואמר לו שהוא רואה מלאכים מסביבו. הרב חייך. אחרי שיצא אותו רב, הוא אמר כמפטיר לעצמו: "הוא חושב שלא ידעתי זאת" וצחק בשקט.
'פשוט' כזה שלא היה עושה שום חשבונות של כבוד. הוא היה מוכן לטרוח ולעמול גם למען אנשים רגילים ומסכנים. לא אחת שמעתי אנשים אומרים שהם מרגישים שהרב הוא כמו אבא שלהם. הייתה לו סבלנות לשמוע, להקשיב, לתמוך, לעודד ולייעץ עצה טובה כשצריך. ואנשים יצאו ממנו בתחושה שיש אדם שבאמת חשוב לו מה יהיה איתם.
סבא חי חיים של תורה במלוא המובן. תמיד היתה שמחה סביבו. על כל מצווה שהיתה באה לידו היה שמח – תפילה, תפילין, סנדקאות, עזרה לאנשים. וכשהיו מגיעים החגים, היתה ממש חגיגה. הרב התכונן, בדק אתרוגים, לולבים, בנה סוכה (בעצמו!) וכולם נדבקו איתו בהתלהבות. כל באי הבית, אנשי בית הכנסת, כולם הרגישו, כולם נדבקו. אפילו אפיית מצות, עם כל ההקפדה והדקדוק, היתה תמיד מלאה שמחה, תחושה של גדלות כאילו אנחנו עוד מעט הולכים לאכול קורבן פסח.
בשבת היה אור מיוחד. שולחן השבת עם המאכלים של סבתא ועם הסיפורים של סבא היו משהו מיוחד. ותמיד, באיזה אופן, נפתח הרמב"ם והתחילו לדון האם מותר לרסק את החמין ולצקת טחינה עליו או האם מותר להקפיא קוביות קרח. סיפורים מרתקים על רבנים ותלמידי חכמים, שירים לכבוד שבת, וכל המשפחה שותפה בנסיון להבין למה התכוון הרמב"ם. כל כך טבעי. כל כך זורם. תורה של חיים! אנחנו, כילדים קטנים, זוכרים את עצמנו שותפים בדיונים. מרותקים לסיפורים. הכל היה סביב הילדים.
מספר ימים לאחר שהתחתנתי, באנו אני וזוגתי לבקר את סבא וסבתא. היה זה בבוקר אחר התפילה. שתיתם משהו? שאל סבא. ושלח אותי להכין לאשתי שתיה חמה. כששמע ששאלתי אותה כמה סוכר וכמה קפה, הוכיח אותי בחיבה ואמר לי שבעל אמור לדעת מה אישתו אוהבת בלי שתצטרך לומר לו…
בית הספר לזוגיות היה בבית של סבא וסבתא. כל אחד מהם אהב ודאג לשני לפני כל דבר בעולם. אין סוף סיפורים אפשר לספר. באחד מימי שישי נחתכה סבתא בידה ולא יכלה לבשל לשבת. הרב הושיב אותה על כסא במטבח ולקח פיקוד: "אני שוטף כלים, אתה מקלף תפו"א". "תשרה חומוס, אני אכין טחינה". ובמשך כל העבודה היה משחיל משפטים בשבחה של "הרבנית שלו". "אנחנו צריכים להתאמץ מאוד ואולי נצליח לבשל טעים כמו הרבנית". "איך את מצליחה לעשות את כל המלאכה לבדך כל פעם?" והרבנית שומעת ומתענגת.
כזה היה סבא. מי יתן לנו חליפתו.
(הרב אלעד אליהו, נכדו של הרב)
