לאחר החתונה נסעתי עם בעלי לרב זצ"ל וסיפרתי לו שבתור רווקה הייתי רגילה לנסוע לקבל ברכה מהרב מויאל. בעלי בא מחינוך ישיבתי, שם לא כל כך רגילים לקבל ברכה ועצה מאנשים מקובלים, והוא לא כל כך רוצה שאסע אל הרב מויאל. לי היה ממש קשה עם בקשתו של בעלי.
הרב פנה לבעלי ואמר לו: "אני מבין אותך, יש היום לצערנו כאלה שקוראים לעצמם רבנים והם לא. אבל את הרב מויאל אני מכיר אישית, הוא תלמיד חכם גדול! אתה יכול לאפשר לה ללכת בשקט". ואז הרב פנה אלי ושאל: "הרב נסים מויאל, כן?! מקריית-גת". ואז הרב הוסיף לשנינו: "אם הרב מויאל יגיד לך לעשות משהו, זה מחייב רק אותך, לא אותו! (את בעלי). אבל אם אני אומר משהו – זה מחייב את שניכם".
כך הרב ניווט בין המקום שלי למקום של בעלי. בין כבוד התורה לשלום-בית. הוא לימד אותנו פרק בכבוד בין תלמידי חכמים. בין בעל לאשתו. באותו רגע הרגשתי שהרב זצ"ל "המליך את עצמו" עלינו וכבר לא היה לי צורך ללכת לאף אחד. נקשרתי אל הרב בכל נשמתי!
(ט"א, אשדוד)
